שערי תשובה – שער ג, סימן קפא–קצה

קפא

החלק הד' - המשקר בסיפור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו. אבל כי משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה. ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד. על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו אבל גדול מאד ענשו בעוז פניו ואהבת השקר. ויכבד עונו כי אהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ו) יפיח כזבים עד שקר. פירושו - אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו. תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה אחרי אהבתו השקר. וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה חסודה אף על פי שאינה כן. ואמרו מותר לשנות בדברי שלום. שנאמר (בראשית נ) אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת. כי לא ישיתו לבם לחקרו בעת שמעם. גם מדה זאת רעה. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא) ואיש שומע לנצח ידבר. פירוש - איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון. ולא ימצא בפיו לשון תרמית לנצח ידבר. כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו. ולא יאמרו לו לעולם למה תדבר עוד דבריך:

קפב

החלק הה' - האומר לחברו כי ייטיב עימו ויתן לו מתת. ועודנו מדבר. עם לבבו ישיח שלא לתת. ונאמר (תהלים לד) נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא מט.) שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ועוד אמרו (ב"מ ירושלמי פרק ד, הלכה ב) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור מדבריו, ובלבד שיהא אומר בפה וגומר בדעת:

קפג

החלק הו' - המבטיח את חבירו להטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו. כי אחרי אשר אמר להטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו. אין לו לחלל הבטחתו כי זה דרך שקר. והוא כאדם עבר ברית שנאמר (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו כי יש בו משום מחוסרי אמנה. כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו. ואם איש עני הוא אף על פי שהמתנה מרובה. אם יחזור בו רעתו רבה. כי נדר נדר ונאמר (במדבר ל) לא יחל דברו. וכן מי שיתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם. והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה. והנה זאת כמו הבטחה ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר. כענין שכתוב (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. פירושו - כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם ולא בא הגשם כן ענין איש המתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר סימן קיום הדבר. על כן יצטער האיש שהבטיחהו על המתנה בהכזיב תוחלתו:

קפד

החלק הז' - מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה. ונתחייבנו על גדרי האמת כי הוא מיסודי הנפש:

קפה

החלק הח' - מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז) לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר, פירוש - אין לנבל להתגאות ולהתנשא במעלת אבותיו. כי אמרו במקרא שלמעלה מזה (שם) ותפארת בנים אבותם. אף כי אין לנדיב להתכבד בשקר. ולאמר כה עשיתי ופזרתי ונתתי ולא כן עשה. וזה גנאי לכל אדם וכל שכן לנדיב. וגנה נדבותיו אשר עשה כי הלל נפשו על מה שלא עשה, כי זאת תהיה לעדה כי לבו בכל צדקותיו אשר עשה [אך] לשם ולתהלה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מי שמכבדים אותו במדרגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע שתי מסכתות והוא אינו יודע זולתי אחת. עליו שיאמר להם - אחת לבדה אני יודע. כל שכן כי אסור לכזב ולהתפאר לאמר שמענו כאלה רבות:

קפו

החלק הט' - בנים לא ישקרו בסיפור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות. אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר. אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו כי גם זה אסור הוא שנאמר (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר. אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינים בחלק הרביעי. הנה אלה חלקי כת של שקרים. וכבר הקדמנו לך עיקרים. כדרכי איש אמונים. וכי המה יסודות לנפש.

קפז

כת החנפים

וזה דבר כת החנפים. עניין הכת הזאת נחלק לתשעה חלקים:

החלק הראשון

החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו וכי החזיק בתרמית, או כי יחטא איש לאיש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמור "לא פעלת אוון".

המעט ממנו עוון הנמנע מן התוכחה, שנאמר ״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״ (ויקרא יט יז) -

ויוסיף לחטוא על אמרו "לא חטאת", כעניין שנאמר ״וחזקו ידי מרעים״ (ירמיהו כג יד).

והנה זה ביד החנף עוון פלילי, כי לא יקנא לאמת, אבל יעזור אחרי השקר, ויאמר לרע טוב, וישם חושך לאור.

גם נתן מכשול לפני החוטא משני פנים: האחד, כי ישנה באיוולתו ביום מחר, ״כי הילל רשע״ החנף אותו ״על תאוות נפשו״ (תהלים י ג).

מלבד כי יישא עונש על הנזק אשר הזיק לאשר אשם לו החוטא, על צדקו מי אשר חטא לו.

מלבד כי ייענש על דבר שקר, שנאמר ״תאבד דברי כזב״ (תהלים ה ז).

ונאמר ״מצדיק רשע ומרשיע צדיק - תועבת ה' גם שניהם״ (משלי יז טו).

כל שכן אם העוול אשר בכף רשע חברו גלוי לרבים, כי באמור אליו החנף לפני בני אדם "זך אתה בלי פשע", חילל וביזה דת ודין.

קפח

וחייב האדם למסור עצמו לסכנה, ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזאת.

ואמרו רבותינו על עניין אגריפס שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק זה ״לא תוכל לתת עליך איש נכרי״ (דברים יז טו), זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו "אחינו אתה", ״באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שחינפו לו לאגריפס״ (סוטה מא א).

אף כי היושב על המשפט, אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר ״לא תגורו מפני איש״ (דברים א יז).

והחלק הזה שהזכרנו, הוא חלק אדם רשע הנמנה עם שתי כיתות הרעות, מן התחברות אליו השקר והחנופה.

ויש בחלקי כת חנפים אשר בם החנף נספה ואבד בעוון החנופה לבד, כאשר יתבאר.

קפט

החלק השני

החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא.

ועל זה נאמר ״עוזבי תורה יהללו רשע״ (משלי כח ד). כי לולא אשר עזב את התורה, לא הילל העובר על דבריה ומפר מצוותיה.

וגם כי לא ישבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן הטוב, ויליץ עליו בפני בני אדם להגיד לאדם ישרו, גם זו רעה חולה, כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכיר, ועל כל פשעיו יכסה, צדיק ייחשב אצל השומעים, ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר. וכבר הקדמנו להודיעך המכשולות והשחיתות הנמצאות בכבוד הרשעים (סימנים קמט-קנב). על כן, לא נכון להזכיר צדקתם, בלתי אם יזכיר רשעם וכסלם, כמו שנאמר ״ושם רשעים ירקב״ (משלי י ז).

ונאמר ״אני אגיד צדקתך ואת מעשייך ולא יועילוך״ (ישעיהו נז יב). פירוש: "לא יועילוך מעשייך הטובים להצילך מרעתך בקומי למשפט, בערכי לעומתם רוב פשעייך ומעשה תעתועייך, כי דברי עוונותייך גברו מהם". וכמו שאמרו רבותינו כי ״מי שעוונותיו מרובים מזכויותיו, נכתב ונחתם לאלתר למיתה״ (ראש השנה טז ב).

והרשעים - ניכרים הם בשיחתם והנהגתם, כאשר הקדמנו לך בשערי יראת חטא.

קצ

והנה, הצדיקים יתעבו הרשע, כמו שנאמר ״תועבת צדיקים איש עוול״ (משלי כט כז).

ואשר בסוד הצדיקים לא יהיה, אם תעב לא יתעבנו, גם ברך לא יברכנו.

קצא

וייתכן, כי יקר מקרה המשבח את הרשע מדרך פתיות, כי הפתי אומר לשבח טוב הוא, אם היו יהיה על דבר אמת ואם תהיה תמורתו. ומבלי הדעת, שבח הוא את המתים (כי אמרו רבותינו על הרשעים, ״רפאים ייחשבו ומתים קרויים״ (ברכות יח ב), שנאמר ״והמתים אינם יודעים מאומה״ (קהלת ט ה)).

והשגגה הזאת עולה זדון, כי לא יְאֹהַב העבד אל האדון אם יֶאֱהַב משנאיו ויקרב רחוקיו, הלא להם לדעת מדרך הדעת כי כן.

ונאמר ״וכסילים מרים קלון״ (משלי ג לה), וכבר הקדמנו פירושו.

קצב

החלק השלישי

החנף המשבח את הרשע רק בפניו, אף חכמתו עמדה לו כי לא ישבחנו בפני בני אדם פן יהיה להם למוקש.

גם זה החנף גדול עוונו, כי החליק אליו בעיניו, ולא ישוב מדרכו הרעה, ולא ידאג לעוונותיו, כי צדיק הוא בעיניו.

וכל אשר אינו מעדת הצדיקים, אם ישבחוהו, יאמר בליבו "אמנם ידעתי כי כן", כעניין שנאמר ״בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו״ (משלי יא ט), פירוש: * החנף משחית רעהו בפיו, כי ישבחנו ויאמין לדברים, ויקשה את רוחו, ויראה את נפשו ביקר, ולא יבין כי עפלה נפשו, והמכשלה הזאת תחת ידו, גם ירום לבבו ויפול במכמורת גאוותו, והנה כי השחת השחיתו בחלק שפתיו. * והצדיקים יחלצו בדעתם מנזקי החנף, כי אם ישבחנו, לא ירום לבבו למען זאת, כמו שאמרו רבותינו״אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיני כרשע״ (נדה ל ב). ואמרו ״אם יש עליך רֵעים, מקצתם משבחים ומקצתם מוכיחים, אהב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך, ואלה ברעתך ישמחוך כי ישבחוך״ (אבות דרבי נתן כט). * וייתכן גם לפרש, "ובדעת צדיקים יְחַלְּצוּ" רעיהם, כי לא יחניפו להם, אבל הוכח יוכיחום ויורו אותם בדרך, בתעותם בתהו לא דרך. ראו גם ביאור:משלי יא ט.

ונאמר ״ופה חלק יעשה מדחה״ (משלי כו כח): המשיל פה חלק לדרך חלקלקות, ואמר, ואמר, כי כאשר ייפול האדם ויידחה בלכתו בדרך חלקלקות, כעניין שנאמר ״יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה' דוחה, יהיה דרכם חושך וחלקלקות״ (תהלים לה ו), כן ייפול האדם ויידחה בפה חלק, והוא פה חנף.

ועל העניין אשר ביארנו אמר דוד עליו השלום ״יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות״ (תהלים יב ד). קילל פה חלק, כי ישחית בו רעהו, והלשון הקשה, שהוא הפך החלק, והוא לשון הרע.

ויש מן החנפים, שמתכוונים להחניף לאנשי זרוע כדי שיכבדו אותם וינשאום. ואמרו רבותינו (אבות דרבי נתן כט): 'כל המחניף לחברו לשם כבוד, לסוף נפטר ממנו בקלון'.

קצג

החלק הרביעי המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל כמו חבר יקרבהו. ונאמר ״בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך״ (דברי הימים ב כ לז).

והצדיקים מאס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר ״נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס״ (תהלים טו ד).

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ״לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו״ (בבא קמא צב ב). ואמרו ״כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו״ (בן סירא יג).

ואמרו ״אסור להסתכל בפני אדם רשע״ (מגילה כח א), שנאמר ״לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך״ (מלכים ב ג יד). ואמרו (שם) "כל המסתכל בדמות אדם רשע, עיניו כהות לעת זקנתו, שנאמר ״ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות״ (בראשית כז א)", מפני שהסתכל בדמות עשו, אף על פי שלא היה מכיר מעבדיו, כי היה עשו מסתיר מעשיו, כעניין שנאמר ״והיה במחשך מעשיהם״ (ישעיהו כט טו) .

וכבר הקדמנו להודיעך באר היטב, כי רבו דרכי מוות הנמצאים אל המתחבר לרשע.

קצד

החלק החמישי איש כי יאמינו בני אדם בדבריו, וסמכו כל השומעים על מאמריו, ויתכוון לנשא אחד העם או גואלו הקרוב אליו באהבתו אותו, ויאמר עליו כי הוא איש חכם, והוא בן לא חכם, והיה לפוקה וצור מכשול, כי יסמכו על הוראותיו, ועל פיו יהיה כל ריב, ויעוות משפט, ואת העולם יחריב.

וכן, כי יאמר על איש כי הוא נאמן רוח, ולא הכירו אם הוא איש אמונים או בן לא אמון בו, ואולי ישמע השומע ויפקידהו על ביתו, וכל יש לו ייתן בידו, וכיחש בו לאמור 'לא ראיתיך'.

ואמרו רבותינו ״כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נטע אשרה, ובמקום תלמיד חכם, כאילו נטע אצל מזבח״ (סנהדרין ז ב). והיה מי שהקים לראש, בימים הראשונים, מי שאינו ראוי להורות, קראו עליו מקרא שכתוב ״הוֹי אֹמֵר לָעֵץ 'הָקִיצָה', 'עוּרִי' לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה?! הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ״ (חבקוק ב יט). ועתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע ממעמידיו, שנאמר ״וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ״ (חבקוק ב כ).

קצה

החלק השישי מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה, ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח.

והנה, נצטוינו לבער הרע מקרב עמנו, שנאמר ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״ (דברים יג ו).

ואמרו רבותינו ״כל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה, נתפש על אנשי עירו. ויש בידו למחות בכל העולם ואינו מוחה, נתפש על כל העולם״ (שבת נד ב).

ונאמר ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ (ויקרא כו לז), ודרשו בו, זכרונם לברכה, ״איש בעוון אחיו״ (סנהדרין כז ב).

ואמרו ״כל ישראל ערבים זה לזה״ (שבועות לט א).