שערי תשובה – שער ג, סימן ריא–רכה

ריא

והנה כת מספרי לשון הרע. נחלק לששה חלקים.

החלק הא' - כאשר יתן מום באדם והמום לא יהיה בו. פעמים כי תחת יופי. יתן דופי. והנה זה לבו (יקפץ פיו מדת) [יקבץ און ממדת] שתי הכתות הרעות. שהם כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. והנה הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע אולי הנה הוא שוא ודבר כזב. שנאמר (שמות כג) לא תשא שמע שוא. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז) מרע מקשיב על שפת און שקר מזין על לשון הוות. פירושו - שתי כתות מקבלות לשון הרע. האחת - איש מרע ובעל זדון. מלשון (ישעיה ט) כי כלו חנף ומרע. כי הוא חשוד בכשרים. ואוהב למצוא פגם ואשם על חברו וקלון על כבודו. והיה כשמעו כי יגיד עליו ריעו לשון הרע. זדון לבו השיאו להאמין כי הדברים כנים. והכת השנית - איש שקר. גם הוא מאזין ומאמין על לשון הוות. כי אחרי אשר לא ירחק מדבר שקר. לא יחוש אם תקבל נפשו כזב. ואם תשא שמע שוא. על כן ימהר לקבל לשון הרע. שקר מזין. כמו איש שקר. וכן (ירמיה ט) שבתך בתוך מרמה. בתוך אנשי מרמה. [וכן] (תהלים קט) ואני תפלה. איש תפלה:

ריב

ודע כי כאשר יודה השומע על לשון הרע. אחת דתו ומנת מדיו* עם המספר לשון הרע. כי יאמרו אמור. הנה קבלו השומעים את הדבר. ואות הוא כי הנה אמת הנה נכון. גם אם הטה אזן השומע והראה את נפשו כמקשיב קשב ומאמין לדברים ההם בפני בני אדם. גם זה עוזר לרעה. וגורם קלון לחבירו. ומחזק ידי המביא את דיבתו רעה אל הבריות. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כה) רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. פירושו - כאשר רוח צפון תפזר העבים ותמנע הגשם, כן פנים נזעמים ימנעו לשון הרע. כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים. יחדל קול המון גשם דבריו. אבל אם יראה כי השומע ישמע לו. ישתה כמים עולה. ולא יחשוך פיו משקריו. והיה כזה יום מחר. כי ישנה באולתו לספר תמיד לשון שקר. ושב לשונו אחר גשם כזביו. תחולל מלשון חלילה. וכן (במדבר לג) לא יחל דברו, לא יבטל. וכן (בראשית ד) אז הוחל לקרוא. אז נמנע.

[אמר העורך: מליצת הכתוב (בירמיה יג) גורלך ומנת מדיך]

ריג

עוד אמר שלמה המלך עליו השלום ״לשון שקר ישנא דכיו״ (משלי כו כח). פירוש האיש העניו ודכא ושפל רוח. ישנא את לשון שקר. לא יאבה לו ולא ישמע אליו. כי העניו חפץ ביקר הבריות וצר לו על בושתם וקלונם. וי"ו דכיו במקום ה"א השורש. כו"ו עניו. ויש מפרשים בעל לשון שקר ישנא מדכיו ומוכיחיו. ולא יוסיף להביא אליהם דיבת בני אדם רעה. והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג) לא תשא שמע שוא. שלא נאמין בלבנו ספור לשון הרע להחזיק במחשבתנו כי הדברים אמת. ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו:

ריד

החלק השני - המספר לשון הרע. וירחק בו מדבר שקר. ואל זה כוונו באמרם כת מספרי לשון הרע. אף על פי שאינם מן הכת של שקרים. והנה אם יזכיר אדם לחבירו בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים. הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה) לא תונו איש את עמיתו. באונאת דברים דבר הכתוב כמו שהקדמנו. ונאמר (יחזקאל יח) בן לא ישא בעון האב. ואם יכלימהו על מעשה אבותיו בפני אחרים. על זה אמרו רבותינו כי המלבין פני חבירו מן היורדין לגיהנם ואינן עולין. ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו. ולהבזותו בעיני בני עמו. על זה אמרו אשר כת מספרת לשון הרע אין מקבלת פני השכינה. וכן אם היה בעל תשובה. והוא מספר עליו עונות ראשונים:

רטו

ודע כי אם יראה איש כי עבר חברו על דבר תורה בסתר. והוא גילה על חטאותיו על שער בת רבים. אשום אשם על זה. כי אולי החוטא ההוא שב מדרכו הרעה. ויגוניו ברעיוניו. ולב יודע מרת נפשו. ולא נכון לגלותם זולתי לחכם צנוע. אשר לא יספר ליתר ההמון. רק הרחק ירחיק מחברתו. עד אשר יודע אליו כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא ראוי לחשוב עליו כי באמת עשה תשובה. ואם יתקפו יצרו פעם אחת. נפשו מרה לו אחרי כן:

רטז

והמספר לשון הרע. שתים הנה קוראותיו. הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו. ובחירתו לחייב ולהרשיע את חבריו ושמחתו לאידם. ועל צד א' יגדל עון המספר לשון הרע על דבר אמת. מן המספר על דבר שקר. כי יאמין העם בספרו על חברו דברים כנים. ויעלה באשו לפניהם. ויהיה לבוז בעיניהם. אחר אשר נחם על רעתו ונסלח לו מחטאותיו:

ריז

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יד) אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון. לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. פירושו - האויל יליץ חובה. כי יחפש מומי בני אדם ואשמתם ויתן בהם דופי. ולא ידבר לעולם בשבח ודבר טוב הנמצא בם. והמשל על זה כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך. ואמר אוילים יליץ לשון יחיד על כל אחד ואחד מן האוילים. כמו (בראשית מט) בנות צעדה עלי שור. ואמרו רבותינו כל הפסול פוסל ואינו מדבר בשבחו של עולם. ודרכו לפסול בני אדם במומו. ובין ישרים רצון. כי דרך הישרים לכסות על כל פשעים ולשבח האדם כי נמצא בו דבר טוב.

וזכרו במוסר. כי אדם אחד וחכם עברו על הנבלה. אמר האדם כמה מוסרחת נבלה זו. אמר החכם כמה לבנים שניה. ואמר אחרי זה לב יודע מרת נפשו. וכל חכם יודע כי לא הביא שלמה בתוך המוסרים הנבחרים דברים אין בם מועיל. אבל בא הענין על דבר הפסוק הראשון. להגיד רעת האויל המליץ אשם. כי יתכן שהחוטא שב מדרכו. ונפשו מרה לו. ואין יודע מרת נפש האדם ולא שמחתו זולתו. והוא נשוא עון. כי עקרי התשובה לפי מרירות הלב. על כן יחטא ואשם האויל המזכיר עונו:

ריח

ועליך לדעת כי עונש האויל המליץ אשם איננו זולתי כי יתן דופי באיש ירא חטא אשר יתקפו יצרו ויעבור ואשם. כי מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו. וכ"ש אם נודע הדבר כי חזר בתשובה. אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ותמיד יתיצב על דרך לא טוב. מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו. ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם. ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים. ונאמר (משלי כט) תועבת צדיקים איש עול. ונאמר (שם ה) יראת ה' שנאת רע. ואמרו רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע. צדיק בן רשע מותר לקרותו צדיק בן צדיק.

והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה. ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה ולצד הזכות. אם האיש ההוא ירא אלהים. נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת. גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה. ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו. יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הדן את חבירו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות. והיא מצות עשה מן התורה. שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך. ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק. ואל תכריעהו לכף חובה. ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלהים בלבבו. תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה. שנאמר משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשע לרע. וכבר הקדמנו לך פירושו:

ריט

ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד) אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך. אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב לאיש כפעלו. פירושו - לא הוצרך להזהיר לאמור - אל תהי עד שקר, אבל אמר - אל תהי עד חנם. כי אם נוקש רעך בחטא אל תעיד עליו ואל תגלה על חטאו חנם ללא תוכחת. כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל. על פי שנים עדים. ואם אין שם זולתי עד אחד. שבועה תהיה בין שניהם. אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם רוצה לומר - ללא תוכחת. גם כי יש אתו עד שני להקים דבר.

ואם החוטא ירא חטא ראוי לו לדבר על לבו. כי באמת עשה תשובה. גם ראוי שיירא לנפשו ויאמר בלבו. אחרי כי האיש ירא שמים. ואולי זכיותיו מרובין מעונותיו. ואמרו רבותינו כי האיש אשר זכויותיו מרובים מעונותיו הנה הוא מעדת צדיקים.

אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם. טוב כי יגידו אל השופטים ליסרו להפרישו מן האיסור. אבל אם הוא עד אחר. לא טוב היות האדם לבדו מעיד על חבירו. כי עדותו חנם. לפי שאין סומכין עליו. שנאמר (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת. לכן מוציא שם רע יחשב. ומלת והפתית במשקל הכבד. רצונו לומר כי בשפתיך אתה טוחן פניו בגלותך מסתר עונו. ואמר אחרי כן אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו. כי אם גלה על חטאיך. לא תקום ולא תטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה.

ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלהים. כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים. ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה. מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (ויקרא כה) אל תונו איש את עמיתו. עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים. ואשר לא שת לבו אל דבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם.

אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה. ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו. אין לגלות על חטאו כאשר ביארנו. ויתכן לפרש אל תהי עד חנם ברעך. להעיד עליו על עבירות אשר גם אתה חלית בהם כמוהו. על כן יקרא רעהו. ויורה על זה אומרו אחרי כן אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו. כי אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החטאים בנפשותם ואת החנפים. אבל החוטא. אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו. אין לפרסמו. כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה. כי אם לשמוח לאיד. והשנית כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם. ונאמר (הושע א) ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. הנה כי כי אף על פי שעשה מצוה בהכריתו בית אחאב. נשא עונו. כי גם הוא היה רב פשע:

רכ

ואמרו רבותינו כי המעיד יחידי על חברו בדבר עבירה מלקין אותו מכת מרדות אך יוכל לגלות הדבר בהצנע לרבו ולאיש סודו. אם ידע כי יאמינו דבריו כדברי שני עדים. ואם יש עד שני עמו ישמעו השופטים דבריהם ליסר החוטא בהצנע ולא ילבינו פניו ברבים. כמו שנאמר ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (ויקרא יט):

רכא

ודע כי בדברים שבין אדם לחברו כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים יכול לספר הדברים לבני אדם. גם היחיד אשר יראה יגיד כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה:

רכב

החלק הג' - הולך רכיל. והוזהרנו על זה מן התורה שנאמר ״לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ״ (ויקרא יט) וגם זה נקרא לשון הרע. והוא בכלל כת מספרי לשון הרע כמו שזכרו רבותינו זכרונם לברכה על דואג האדומי שהיה בעל לשון הרע כי הגיד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך. ונזק הרכילות חדל לספור כי אין מספר כי הוא מרבה שנאה בעולם ומכשיל את בני אדם לעבור על מה שכתוב בתורה ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ (ויקרא יט). והנה העולם קיים על השלום ומפני השנאה נמוגים ארץ וכל יושביה כאשר הקדמנו. ופעמים רבות יתן הרכיל חרב ביד חבירו להרוג את רעהו כמו שכתוב (יחזקאל כ) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. ונאמר ״כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה״ (ירמיה ו). וקראו רבותינו את הרכילות לשון שלישי מפני שהוא הורג שלשה. האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. כמו שידעת מענין דואג שנטרד בסבת הרכילות. ונהרגו הכהנים. ונענש שאול אשר קבל את הרכילות:

רכג

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על ענין הרכילות. אף על פי שאסור לקבלו ולשנוא את חברו בגללו. אבל אל יהי בז לדבר, אך את נפשו ישמור ויחוש לדברים. אומרו ז"ל דורו של שאול היו בהם דילטורין כמו דואג והזיפים ועל ידי כן היו יורדין למלחמה ונופלים. דורו של אחאב לא היו בהם דילטורין כמו שידעת מענין הנביאים שהיו מתחבאים מפני איזבל כמו שכתוב (מ"א יח) ואני נותרתי נביא לה' לבדי. ועובדיה החביא מהם מאה נביאים ולא גלה אדם כי יש נביא בישראל זולתי אליהו. ועל ידי כן היו יורדין למלחמה ונוצחין אף על פי שהיה אחאב עובד עבודת כוכבים.

רכד

והמסכסך אחים ואוהבים ומביא שנאה ביניהם קשה מכל חלקי לשון הרע. שנאמר - (משלי ו) ומשלח מדנים בין אחים. ואמרו רבותינו כי השביעית* קשה מכולן כאשר הקדמנו לך בשערי יראת חטא:

(אמר העורך: ר"ל מדת משלח מדנים וגו' היא המדה השביעית ממה שאמר למעלה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו)

רכה

וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות. כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו כמו שנאמר ״הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד״ (משלי טו). והשנית כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד. ואמר שלמה המלך עליו השלום מגלה סוד הולך רכיל. רצונו לומר - אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין בחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו. תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כיתות הרעות שאחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן.

עוד אמר ״הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד״ (משלי יא). רצונו לומר: אל תפקיד סוד למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות, אל תבטח עליו בהסתר סודך, אף על פי שמסרת דבריך בידו דרך סוד וסתר. והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשן הרע שנאמר ״לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא״ (שמות כג). ונאמר ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״ (משלי כט). ופירשו רבותינו זכרונם לברכה כאשר המושל מקבל לשון הרע ודברי רכילות יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל למצוא חן בעיני אדוניהם. והנה לאלה שלשה החלקים אשר זכרנו כוונו בזכרם ז"ל כת מספרי לשון הרע.