שערי תשובה – שער ג, סימן קסו–קפ

קסו

והשני כי כמה מכשולים באים בסיבת הטלת אימה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל:

קסז

והשלישי כי עם הקדוש שהם עובדי השם יתברך, אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לש"ש. שנאמר (שם) כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ונאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. לשון כהנים אדונים ושרים. וכמוהו (ש"ב ח) ובני דוד כהנים היו. וכל העם נקראו ממלכה. מלשון (מ"א יח) אם יש גוי וממלכה. (ישעיה ס) כי הגוי והממלכה. פירושו - אתם תהיו לי ממלכה שכולה שרים שלא יהיה עליכם עול בשר ודם. ונאמר (שם נא) מי את ותיראי מאנוש ימות. ונאמר (שם) אל תיראו חרפת אנוש.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע פרקו מעליהם עול שמים והומלך עליהם עול בשר ודם. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ט) קומה ה' אל יעוז אנוש ישפטו גוים על פניך. שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה. למדנו מזה כי עת אשר יעוז אנוש אינו מכיר שהוא אנוש. כי אין שררה ראויה לאנוש זולתי לשם שמים.

קסח

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור. וכי הוא נכלל בעונשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקודש לעבוד את השי"ת. ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוה. הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש. שנאמר (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. ונאמר (תהלים טז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם כי לאלהים מגיני ארץ מאד נעלה. נקראו ישראל עמים מפני שהם שנים עשר שבטים. כענין שנאמר - (דברים לג) עמים הר יקראו, והם עם אחד לעבוד את השם. על כן אמר עם אלהי אברהם. והמלכים והשרים נקראו מגינים מלשון (ישעיה כא) משחו מגן. פירושו - נדיבי עמים נאספו לעבוד את השם יתעלה כי מלכיהם ושריהם לאלהים. שהם עבדיו ואמוניו. כענין שנאמר (תהלים פט) כי לה' מגננו ולקדוש ישראל מלכנו. מאד נעלה. שהקב"ה מתעלה ומתהלל בעולמו באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת ה'. וכיוצא מכלל המקדשים את השם. ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם. הנה הוא מחלל את העבודה והוא בכלל הכתות שזכרנו שהם בוזים דבר השם ואין להם חלק לעולם הבא. והשנית כי הם מניאים לב חלושי הדיעות בפרישתם מדרכי הצבור והנם מן המחטיאים את הרבים:

קסט

עתה נפרש ענין כת עוזבי ה'. ונאמר כי הם האנשים שאין עליהם עול יראת שמים והם מקיימין את המצות מצות אנשים מלומדה. וכאשר יתגבר היצר על האיש ההוא ועליו חלף רוח ויעבור ואשם. לא יאנח ולא ידאג לחטאו. אכל ומחה פיו והוא בעיניו כאלו לא פעל [און]. כענין שנאמר (תהלים לו) נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו:

קע

ויש מן הכת הרעה ההיא. כי לא רב להם אשר לא לבשו חרדות. כי חלפו חק ועדות. אבל יהללו ויברכו נפשם במלאותם תאותם. והם המכעיסים והמנאצים לפני השם שנאמר (שם י) כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה'. ודבר ישעיה עליו השלום על אבדן הכת ההיא שנאמר (בסי' א) ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה' יכלו. המשיל המורדים והחוטאים לכלי הנשבר שיש שארית. ואמר כי עוזבי השם יכלו שאין להם חלק לעוה"ב כענין שנאמר ( מלאכי ג) אשר לא יעזוב להם שרש וענף:

קעא

ואבדן הכתות הנזכרות. בזמן שלא עשו תשובה. אבל אם שבו מדרכיהם הרעים נמלטה נפשם מן האבדון. כענין שנאמר (ירמיה ג) שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם:

קעב

ביאור דברי עונות ארבע כתות

אמרו רבותינו ז"ל ארבע כתות אין מקבלים פני השכינה. כת ליצנים. כת שקרים. כת חנפים. כת מספרי לשון הרע. כת ליצנים דכתיב (הושע ז) משך ידו את לוצצים. כת שקרים דכתיב (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת חנפים דכתיב (איוב ג) כי לא לפניו חנף יבא. כת מספרי לשון הרע דכתיב (תהלים ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע":

קעג

עתה נאזין עד תכונת עניניהם. ותכונת אופניהם. להשכילך בינת מבחר עמקיהם. ונחלק אותם לחלקיהם. ונחשוף סוף חומר עונשי עלילות נגעלות. ותשיג במערכי החלקים הרבה תועלות. כי אולי טרם עמדת על דברינו לא בחנת טוב טעם כובד פשע כל חלק מחלקיהם. וחזות קשה וחומר העונש אשר בכל אחד מהם לא חזית, ואולי קצהו ראית וכולו לא ראית. וכל חלק אשר נסדר ראשון הוא חמור מן השני. ומתוך דברינו גם בחלקים הקלים אשר נזכיר תכיר בלהות צלמות. ותדע כי אחריתם דרכי מות. ואולי מאז לא פתחה אזנך. והיו כמו דרך ישר לפניך. ועתה כי נכתוב עליהם מרורותם. תביא מגורתם ברעיונך. גם יבואו חדרי רוחך. המוסרים הנכונים. בראותך כי אעידה לי עדים נאמנים. השכל והמקראות. ודברי חכמים וחדותם הנפלאות. והיו לעד ולאות. ובזה האמת אליך יבחן. ויערה עליך ממרום רוח חן. ובערת המדות הרעות מקרבך. ויתמך דברים נברים לבך (אמר העורך: והוא מלשון עם נבר תתבר):

קעד

וזה דבר כת הלצים. נחלק הליצנות על חמישה חלקים:

החלק האחד

איש לשון הנותן דופי בבני אדם, כענין שנאמר ״תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי״ (תהלים נ כ), ונקרא לץ, שנאמר ״זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון״ (משלי כא כד), פירוש, שתי המידות הרעות שהם הזדון והגאוה נקבצו ונתחברו באדם הלץ, כי: * מבלי היות לו תועלת בדבר, הוא גורם נזק עצום לחבריו אשר יבאיש את ריחם בעיני האדם, וזה תכלית הזדון יותר מן הגוזל והחומס שעושה להרבות לו ממון. * וגם הוא יהיר, כי השפל והנכנע, כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו, לא יתלוצץ על בני אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ״לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להם: ומה יתרון לבעל הלשון?״ (תענית ח א), שנאמר ״אם ישך הנחש בלא לחש, ומה יתרון לבעל הלשון?״ (קהלת י יא).

וזה החלק גם הוא מחלקי כת מספרי לשון הרע.

קעה

החלק השני

מי שלועג לבני אדם, כי יבוז להם בליבו לקוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לעניים ורישם, והגאוה הביאתהו אל המידה הזאת, או רוב השלוה והתענוג, כעניין שנאמר ״רבת שבעה לה נפשנו הלעג, השאננים, הבוז לגאי יונים״ (תהלים קכג ד). ופעמים ילעיג הלץ על הקדושים והנביאים, כענין שנאמר (ירמיה כ, ז) "כלה לועג לי", ואמר שלמה עליו השלום (משלי יד, כא) "בז לרעהו חוטא", עוד נאמר (שם יא, יב) "בז לרעהו חסר לב", ונאמר (שם יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה", פירוש: "לועג לרש" הראה את נפשו כי תדמה אשר ההצלחות ביד בני אדם והשג ישיגון אותן בחכמתם, כענין שנאמר (דברים ח, יז) "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ונאמר (ישעיה י, יג) "כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי", ועבור זה לועג לרש, כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו, והנה חרף עושה הרש והעשיר, כי הכל מאת השם יתברך, כענין שנאמר (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ". ועל השמח לאיד אמר "לא ינקה", כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור - לא ינקה, אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג לרש, ומפני כי הליצנות בסיבת הגאוה, שהיא הפך הענוה, אמר שלמה עליו השלום ״אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן״ (משלי ג לד). פירוש: אם ללצים באמת, הלצים הלועגים לבני אדם, השם יתברך ילעג להם, כעניין שנאמר ״יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו״ (תהלים ב ד). (ולשון "אם" לאמת הדבר, וכן ״כי אם יהיה לבער קין״ (במדבר כד כב), ״כי אם יש אחרית״ (משלי כג יח)).

קעו

החלק השלישי

מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות, ואין כוונתו להבזות בעליהם, אך מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלותן, ועל זה נאמר ״בז לדבר - יחבל לו״ (משלי יג יג). ואמרו ״אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום״ (משנה אבות ד ג).

והלץ הזה, הביאהו למידתו הרעה היותו חכם בעיניו.

ופעמים שתביא המידה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על מצוות, כעניין שנאמר ״זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי״ (תהלים קיט נא).

והחלק השלישי הזה היא הכת שאינה מקבלת תוכחת, שנאמר ״אל תוכח לץ פן ישנאך״ (משלי ט ח), ונאמר ״יוסר לץ לוקח לו קלון״ (משלי ט ז), ונאמר ״לץ תכה ופתי יערים״ (משלי יט כה).

והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר, מפני שהמידה המביאה אל חלק הזה היא מידת היות האדם חכם בעיניו, וכל כך משלה בו המידה הזאת, עד שיתלוצץ לדעת זולתו, והיא המידה שאין לה תקוה, שנאמר ״ראית איש חכם בעיניו - תקוה לכסיל ממנו״ (משלי כו יב).

קעז

החלק הרביעי

הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה: * האחת, כי ״כל המרבה דברים מביא חטא״ (משנה אבות א יז), * והשנית, כי הוא בטל מדברי תורה.ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו (סנהדרין צט.) "כי דבר ה' בזה" כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו ז"ל (ע"ז יח:) ההולך למקום אשר אוספו שם אספה לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אומר הכתוב ״ובמושב לצים לא ישב״ (תהלים א א), וכתוב אחריו ״כי אם בתורת ה' חפצו״. למדת, כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה.

ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות, יתעשת לנפשו ולא יאבד, ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו, ולקנות מעלות הנפש ולהתקרב אל השם יתברך.

החלק החמישי המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בליבו, אך מדרך השמחים ללא דבר, ולא כחוק השחוק.

ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, שנאמר ״לץ היין, הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם״ (משלי כ א), פירוש: לץ = איש היין, הומה = איש שכר, כל שוגה בו לא יחכם. כמו ״ואני תפילה״ (תהלים קט ד) = איש תפילה. ורוצה לומר, כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: * האחד, להיות האיש מתלוצץ. * והשני, להיות הומה ובעל דברים, ואמרו זכרונם לברכה ״וכל המרבה דברים מביא חטא״ (משנה אבות א יז). ונאמר ״וקול כסיל ברוב דברים״ (קהלת ה ב). * והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם.

ודע, כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם, עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן ייענש לשאת עול היסורים מידה כנגד מידה, שנאמר ״ועתה, אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם״ (ישעיהו כח כב). ואמרו זכרונם לברכה: ״כל המתלוצץ, ייסורים באים עליו, שנאמר פן יחזקו מוסריכם״ (עבודה זרה יח ב).

והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים ייכשלו בו על דרך מקרה.

קעח

זה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים.

קעח. החלק הא' - איש כזב. אשר תורה עזב. וירע וישחית במענה פיו. כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר. שנאמר ״לֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ״ (ויקרא יט). וכן העונה ברעהו עד שקר. ונאמר ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״ (שמות כ). ומן החלק הזה בכלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות. ונאמר ״אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו״ (ויקרא כה) ונאמר ״ולֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה״ (תהלים נה). ונקרא איש און ונקרא בליעל. והוא כבד עון בכתות הרשעים כאשר הקדמנו בשערי יראת חטא. ומדות זה איש האון שהוא קורץ בעיניו ומולל באצבעותיו. כמו שנאמר ״אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן וגו' קֹרֵץ בְּעֵינָיו וגו'״ (משלי ו):

קעט

החלק הב' - המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחבירו. אך יתכן בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע. כמו המתעה את חברו שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו. ומתכוין בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו ויוכל להדיח עליו רעה. כענין שנאמר (ירמיה ט) בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו. ונאמר אחריו העל אלה לא פקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי. ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים. על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו. כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה' שנאמר (משלי יב:כב) תועבת ה' שפתי שקר. ונאמר (שם ו: טז-יח) שש הנה שנא ה' [וגו'] עינים רמות לשון שקר [וגו'] לב חורש מחשבות און. ונאמר (שם ח:יג) ופי תהפוכות שנאתי ונאמר (איוב טו) אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עוולה. ואף בשר ודם נתעב השקר להם.

קפ

החלק הג' - הבא בערמה ודברי מרמה. למנוע טוב מבעליו. להעביר הטובה אליו. לא לגזול מחבירו דבר שהוא שלו ולא לחמסו. אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חבירו וצודה אותה לקחתה אליו. בשקר מיליו. או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת. ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו. אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו. כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המחליף בדברו כאלו עובד עבודת כוכבים שנאמר (בראשית כז) אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ונאמר על עבודת כוכבים (ירמיה י) הבל המה מעשי תעתועים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאלו עובד עבודת כוכבים. הביאו הדמיון על קצהו אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשוא.