משנה תורה · ספר טהרה · הלכות טומאת צרעת

רמב״ם הלכות טומאת צרעת פרק יא

10 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   טָהֳרַת מְצֹרָע מִצְוַת עֲשֵׂה. וְתִגְלַחְתּוֹ כְּשֶׁיִּטְהַר מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְצֹרָע. מֵבִיא מִזְרָק שֶׁל חֶרֶשׂ חָדָשׁ וְקַבָּלָה הִיא שֶׁיִּהְיֶה [חָדָשׁ] וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים הָרְאוּיִין לְקַדֵּשׁ אוֹתָן מֵי חַטָּאת. וְשִׁעוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר טְהוֹרוֹת לְשֵׁם טָהֳרַת צָרַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד ד) "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר". וְשׁוֹחֵט אֶת הַבְּרוּרָה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן עַל הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי חֶרֶס וּמְמַצֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם נִכָּר בַּמַּיִם. וְחוֹפֵר וְקוֹבֵר הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה בְּפָנָיו. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְנוֹטֵל עֵץ אֶרֶז וּמִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִּרְבִיעַ כֶּרַע מִכִּרְעֵי הַמִּטָּה. וְאֵזוֹב שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם לְוַוי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֵין פָּחוּת מִטֶּפַח. וּשְׁנִי תּוֹלַעַת מִשְׁקָלוֹ שֶׁקֶל. וְאִם טִעֲמוֹ פְּסָלוֹ כִּצְבִיעַת הַתְּכֵלֶת. וְכָל הַשִּׁעוּרִים הֲלָכָה. וְלוֹקֵחַ עִם שְׁלָשְׁתָּן הַצִּפּוֹר הַחַיָּה. וְאַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב שֶׁנִּתְקַלְּפוּ פְּסוּלִין. וְכוֹרֵךְ הָאֵזוֹב עִם הָאֶרֶז בְּלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וּמַקִּיף לָהֶן רָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל צִפּוֹר הַחַיָּה. וְטוֹבֵל אַרְבַּעְתָּן בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי וּבַדָּם שֶׁעֲלֵיהֶן. וּמַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים עַל אַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר. וכֵּיצַד מְשַׁלְּחָהּ. עוֹמֵד בָּעִיר וְזוֹרְקָהּ חוּץ לַחוֹמָה. וְאֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד נג) "מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". שְׁלָחָהּ וְחָזְרָה חוֹזֵר וּמְשַׁלְּחָהּ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים. וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּחַ הַכֹּהֵן אֶת הַמְצֹרָע. כֵּיצַד מְגַלְּחוֹ. מַעֲבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ הַנִּרְאֶה אֲפִלּוּ בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה שֵׂעָר שֶׁעַל כָּל הַגּוּף עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כִּדְלַעַת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד ח) "אֶת כָּל שְׂעָרוֹ". אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (ויקרא יד ט) "רֹאשׁוֹ" (ויקרא יד ט) "וּזְקָנוֹ" (ויקרא יד ט) "וְגַבּוֹת עֵינָיו" לְרַבּוֹת כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וּלְמַעֵט שֵׂעָר שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה. וְאַחַר כָּךְ מְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטוֹבֵל וְיִטְהַר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה וּמִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְיִכָּנֵס לְפָנִים מִן הַחוֹמָה וּמוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְאָסוּר בָּהֶן בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד ח) "מִחוּץ לְאָהֳלוֹ" מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמְצֹרַעַת מֻתֶּרֶת בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

   השגת הראב״ד

   שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. א"א והלא ריבה שיער של בית הסתרים ומה טעם לשיער שבתוך החוטם אע"פ שאינו נראה אלא היינו טעמא לשיער שבתוך החוטם שאינו מעכב לפי שאינו ברוב האדם:

   כסף משנה (25)

   טהרת מצורע מצות עשה וכו'. בפי"ד שנינו שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים ובס' המצות כתב רבינו טעם למה מנה טהרת המצורע בפני עצמה והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה והוא כי כוונת ותכלית התגלחת ליטהר מלטמא בשרץ ואז לא יהיה רק מחוסר כפורים ותכלית הקרבנות להשלים כפרתו ונמצא שאין התגלחת נקשרת עם הקרבנות:

   כיצד מטהרים את המצורע וכו'. ריש פרק י"ד דנגעים.

   ומה שכתב וקבלה היא שיהיה של חרס, כך כתוב בספרי רבינו והוא ט"ס שבפירוש כתוב בתורה כלי חרס וכך צריך להגיה וקבלה היא שיהיה חדש וכך נמצא בספר כתיבת יד. וכתב הר"י קורקוס שטעם רבינו שכתב שהיא קבלה משום דהיינו מאי דדרשינן בפרק ב' דסוטה אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי ולפי שדרשא זו אינה מוכרחת כתב שקבלה היתה בידם פי' וקרא כעין אסמכתא עכ"ל:

   ומה שכתב ושיעור זה מדברי סופרים. בתורת כהנים ובפ"ב דסוטה (דף י"ז ע"ב) מים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית:

   ומה שכתב לשם טהרת צרעת. בת"כ ולקח למטהר לשם מטהר בין איש בין אשה בין קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשירות לאשה לאשה כשירות לאיש לבית כשר למצורע למצורע כשר לבית.

   ומ"ש ושוחט את הברורה שבשתיהן. בת"כ ושחט את האחת הברורה שבשתיהן.

   ומ"ש וממצה עד שיהא הדם ניכר במים. יתבאר בסמוך.

   ומ"ש וחופר וקובר וכו' בפניו. פי"ד.

   ומ"ש ודבר זה קבלה מפי השמועה. ומ"ש ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המטה. בפרק י"ד דנגעים.

   ומ"ש ואזוב שאין לו שם לווי כמו שביארנו. בפרק י"א דהלכות פרה אדומה.

   ומ״ש אין פחות מטפח. בפרק המפלת (נדה דף כ״ו.)

   ומ״ש ושני תולעת משקלו שקל. פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ב).

   ומ"ש ואם טעמו פסלו. בת"כ.

   ומ"ש וכל השיעורים הלכה. בריש עירובין (דף ד').

   ומ"ש ולוקח עם שלשתן הצפור החיה. כך היא הגירסא.

   ומ"ש וארבעה מינין אלו מעכבין זה את זה. משנה בפ"ג דמנחות (דף כ"ז).

   ומ"ש ועץ ארץ ואזוב שנתקלפו פסולים. פ' היה מביא (דף ס"ו).

   ומ"ש וכורך האזוב עם הארז וכו' עד ומשלח את הצפור. בפרק י"ד דנגעים ומקיף פירושו וסומך ובתורת כהנים למדו שאינו אוגד אותה עמהם מדכתיב את הצפור החיה יקח אותה מלמד שמפרישה לעצמה:

   כיצד משלחה וכו'. גם זה שם ובפ"ב דקידושין ובתורת כהנים תניא לא יעמוד ביפו וישלחנה לים ולא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ולא יעמוד בגבת וישלחנה כלפי לעיר:

   שלחה וחזרה חוזר ומשלחה. תוספתא פרק ח' דנגעים ומייתי לה בפ"ב דקידושין:

   כיצד מגלחו מעביר תער על כל בשרו וכו' עד ולמעט שיער שבתוך החוטם. בפ"ב דסוטה עלה י"ו ות"כ ופסק כר"ע מחבירו ונתן רבינו טעם לשיער החוטם לפי שאינו נראה:

   וכתב הראב"ד א"א והלא ריבה שיער של בית הסתרים וכו'. וטעם רבינו דכיון דריבה ומיעט מוקמינן ריבויא לבית השחי שאם יגביה זרועו יהא נראה ומוקמינן מיעוטא לשיער החוטם שאינו נראה כלל.

   ומ"ש ואחר כך מכבס בגדיו וטובל וכו'. בפרק י"ד דנגעים.

   ומ"ש ומלטמא משכב ומושב. בת"כ.

   ומ"ש והמצורעת מותרת בתשמיש המטה. ברפ"ב דכריתות (דף ח') ויליף לה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה:

2. הלכה ב׳

   כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ עֲדַיִן הוּא אַב הַטֻּמְאָה מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע לֹא בְּמַשָּׂא שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יד ט) "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (ויקרא יד ט) "וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו" וְגוֹ' מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בְּגָדִים וּכְשֵׁם שֶׁהָיָה מְטַמֵּא בְּגָדִים בְּמַגָּע כָּךְ מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע שֶׁכָּל הַמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלְּחוֹ הַכֹּהֵן תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כָּרִאשׁוֹנָה וּמְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטוֹבֵל וְיִטְהַר מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים. וַהֲרֵי הוּא כְּכָל טְבוּלֵי יוֹם וְאוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

   כסף משנה (2)

   כל שבעת הימים האלו וכו'. בריש כלים תנן דמצורע בימי ספרו הוא מאבות הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא. ומייתי לה מקרא בפרק קמא דב"ב (דף ט' ע"ב) שמטמא אדם:

   ומ"ש וביום השביעי מגלחו תגלחת שנייה וכו' עד לא עשה כלום. בפי"ד דנגעים:

3. הלכה ג׳

   כְּשֶׁהוּא מְגַלֵּחַ בִּשְׁתֵּי הַתִּגְלָחוֹת אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּתַעַר. וְאִם גִּלֵּחַ שֶׁלֹּא בְּתַעַר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְאֵינוֹ מְגַלְּחוֹ אֶלָּא כֹּהֵן. וְאִם שִׁיֵּר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּתִגְלַחַת רִאשׁוֹנָה וְגִלְּחָן בַּשְּׁנִיָּה לֹא עָלְתָה לוֹ אֶלָּא תִּגְלַחַת אַחַת בִּלְבַד וַהֲרֵי הִיא רִאשׁוֹנָה. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְטָהֳרַת הַמְצֹרָע:

   כסף משנה (2)

   ומה שכתב ואינו מגלחו אלא כהן. בתוספתא.

   ומ"ש וכל היום כשר לטהרת המצורע. משנה סוף פ"ב דמגילה (דף כ' ע"ב):

4. הלכה ד׳

   תִּגְלַחַת הַמְצֹרָע וּטְבִילָתוֹ וְהַזָּאָתוֹ אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו מְעַכְּבִים:

   השגת הראב״ד

   תגלחת המצורע. א"א איני יודע מהו זה אדרבה אלו הן שמעכבין את טהרתו ליכנס לפנים מן החומה ולטמא בביאה ומשכבו ומושבו טמא וראשו פרוע ובגדיו פרומים שהרי דרשו בת"כ וטהרו בדברים הנעשים בגופו. ואולי טעות סופר הוא והדבר בהפך ושאר דברים שאינן מעכבין בו כגון כיבוס בגדים שילוח הצפור ופרישתו מאשתו וכן מצאתי בתוספתא כמ"ש:

5. הלכה ה׳

   שְׁחִיטַת הַצִּפּוֹר וְהַתִּגְלַחַת וְהַהַזָּיָה בַּיּוֹם וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. אֵלּוּ בַּאֲנָשִׁים וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בַּאֲנָשִׁים בֵּין בְּנָשִׁים. אֵלּוּ בְּכֹהֲנִים וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו בֵּין בְּכֹהֲנִים בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל:

   כסף משנה (2)

   (ד-ה) תגלחת המצורע וטבילתו וכו' עד בין בישראל. תוספתא פ"ח ות"כ. ובנוסחת ספרי רבינו נראה שיש ט"ס וצריך להגיה ולכתוב תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו וכן כתב הראב"ד שט"ס הוא וז"ל איני יודע מהו אדרבה אלו הן שמעכבין טהרתו וכו'. ויש ליישב שאין כאן ט"ס דאינן מעכבות היינו שאין אחת מעכבת חבירתה דתגלחת לא מעכבא טבילה או הזאה וכן כולם וז"ש רבינו זו את זו ושאר מעשיו דהיינו עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים מעכבים דצפורים מעכבים לעץ ארז וארז מעכב לאזוב וכן כולם ונסתלקה השגת הראב"ד כך מצאתי כתוב. ויש ט"ס אחר בדברי רבינו שכתוב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזייה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה וצריך להגיה ולכתוב שחיטת הצפור והתגלחת וההזייה ביום וכך הוא בתוספתא וכן נמצא בספר רבינו כתיבת יד. ופירש וכל שאר מעשיו אין מעכבין בו כגון שילוח צפרים וכיבוס בגדים. בין ביום בין בלילה כגון לקיחת צפרים ושילוח צפורים וכיבוס בגדים וטבילה:

   אלו באנשים וכו' אלו בכהנים. בתוספתא ובת"כ מייתי לה מקרא:

6. הלכה ו׳

   טָהֳרַת מְצֹרָע זוֹ נוֹהֶגֶת בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ. בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וְכֹהֵן שֶׁטִּמְּאוֹ מִצְוָה לְטַהֲרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג נט) "לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ". וְהַכּל כְּשֵׁרִין לְטַהֵר אֶת הַמְצֹרָע אֲפִלּוּ זָב וַאֲפִלּוּ טְמֵא מֵת. וְאֵין מְצֹרָע מְטַהֵר מְצֹרָע. וְאֵין מְטַהֲרִין שְׁנֵי מְצֹרָעִין כְּאַחַת שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת:

   כסף משנה (2)

   טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכו' עד ואין מצורע מטהר מצורע. תוספתא פרק ח' דנגעים ותורת כהנים.

   ומה שכתב ואין מטהרים שני מצורעים כאחת. [סוטה ח']:

7. הלכה ז׳

   עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת שֶׁטָּהַר בָּהֶן מְצֹרָע זֶה מְטַהֵר בָּהֶן מְצֹרָעִים אֲחֵרִים. וְכֵן צִפּוֹר הַמִּשְׁתַּלַּחַת מֻתָּר לְטַהֵר בָּהּ מְצֹרָעִים אֲחֵרִים מֵאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה וּמֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. אֲבָל הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וּמֵאֵימָתַי תֵּאָסֵר, מִשְּׁעַת שְׁחִיטָתָהּ. שְׁחָטָהּ וְאֵין שָׁם אֵזוֹב וְלֹא עֵץ אֶרֶז וְלֹא שְׁנִי תּוֹלַעַת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה שֶׁשְּׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. וְהָאוֹכֵל כְּזַיִת מִצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה עָבַר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד יב) "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה לְרַבּוֹת הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוּטָה. וְנֶאֱמַר (דברים יד יא) "טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" הָא אַחֶרֶת לֹא תֹּאכְלוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:

   כסף משנה (7)

   עץ ארז ואזוב. תוספתא פ"ח דנגעים וכרבי יהודה ורבי טרפון שעשו מעשה.

   ומה שכתב וכן צפור המשתלחת וכו'. תוספתא פ"ח ובתורת כהנים ובפירקא קמא דקידושין יליף שמותרת באכילה.

   ומ״ש שיכול לטהר בה מצורעים אחרים. בתוספתא וכך משמע בפרק שילוח הקן (חולין דף ק״מ) דאמר רבא בטהורות איצטריך שלא יזווג לה אחרת קודם שילוחיה כלומר שאם נזדמן לו מצורע אחר לאחר שטיהר את זה ועדיין לא שילח הצפור לא יאמר אזווג אחרת עם זו ואטהר מצורע זה השני ואח״כ אשלח בעד שניהם משמע אחר ששלחה אם בא לידו כשרה לטהר בה מצורע אחר.

   ומ״ש אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. בס״פ האיש מקדש (קידושין דף נ״ז) ובתורת כהנים.

   ומ"ש ומאימתי תאסר משעת שחיטתה. שם וכר"י:

   שחטה שלא בעץ ארז וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כמ״ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה משום דקי״ל כרבנן דפליגי אר״ש בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״א):

   והאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ול"ת וכו'. בסוף חולין (דף ק"מ):

8. הלכה ח׳

   אֵין לוֹקְחִין שְׁתֵּי הַצִּפֳּרִים מִצִּפֳּרֵי עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מִצִּפֳּרִים שֶׁהֶחְלִיפָן בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא מִצִּפֳּרִים שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. וּמִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בְּמַרְאֶה בְּקוֹמָה וּבְדָמִים וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת אוֹ שֶׁלָּקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר כְּשֵׁרוֹת. לָקַח שְׁתֵּי הַצִּפֳּרִים לְשֵׁם אִישׁ כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר בָּהֶן אִשָּׁה. לְשֵׁם אִשָּׁה כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר בָּהֶן אִישׁ. לְטַהֵר בָּהֶן בַּיִת מְנֻגָּע כְּשֵׁרוֹת לְטַהֵר אָדָם. לְקָחָן לְאָדָם כְּשֵׁרוֹת לְבַיִת מְנֻגָּע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד ד) "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר":

   כסף משנה (3)

   אין לוקחין שתי צפרים מצפורי עיר הנדחת וכו'. שם אמוראי וכל חד אמר חדא מהני וסובר רבינו דהנך אמוראי לא פליגי לענין דינא:

   ומצותן שיהיו שתיהן שוות וכו'. בפי״ד דנגעים ומייתי לה ר״פ שני שעירי (יומא דף ס״ב ע״ב):

   לקח שתי צפרים לשם איש וכו'. בתורת כהנים:

9. הלכה ט׳

   שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא הָיְתָה דְּרוֹר יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה וְהָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שָׁחַט הָאַחַת וְנִמְצֵאת טְרֵפָה יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה וְהָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה:

   השגת הראב״ד

   והראשונה מותרת בהנאה. א"א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה:

   כסף משנה (3)

   שחט אחת מהם וכו'. בפי"ד דנגעים שם:

   וכתב הראב"ד והראשונה מותרת בהנאה א"א ובתוספתא ארישא ושתיהן מותרות באכילה עכ"ל. וז"ל התוספתא שחט אחת מהן ונמצאת שנייה שלא דרור או שנמצאת טרפה יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחלה עכ"ל. ונראה דשניה שכתוב ברישא ט"ס הוא דא"כ קשיא רישא אסיפא וה"ג שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור קאמר דיקח זוג לשניה ואם רצה לאכול את שתיהן ולהביא שתים בתחלה רשאי מפני שלא נאסרה לא השחוטה ולא חבירתה מאחר ששחיטה פסולה היתה ומן הדין לא הו"ל להראב"ד לתפוס אלא בוהראשונה מותרת באכילה אלא משום דתוספתא דקתני ושתיהן מותרות באכילה ובנמצאת טריפה השחוטה מותרת בהנאה וחבירתה מותרת באכילה וה"ק הראב"ד כיון דברישא שתיהן מותרות באכילה מינה נשמע דבסיפא שנייה מותרת באכילה והוא משיג על רבינו למה השמיט זה. וי"ל שרבינו סובר שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דא"כ לא הוה שתקא מיניה. ומ"מ לענין פי' התוספתא לפי גירסתנו שאין שנוי בה באכילה נראה לפרש דאנמצאת שלא דרור ואנמצאת טריפה קאי שזו מותרת באכילה וזו מותרת בהנאה ולא קאי אשניה כלל. אח"כ מצאתי שרבינו שמשון בפי"ד הביא תוספתא זו כמו שהיא כתובה ופירשה ויישבה:

   וכתב הר"י קורקוס ז"ל לשון התוספתא בספרים שלנו כתובה בטעות שכתוב יקח זוג לשניה ושתיהן מותרות ויביא שתים בתחלה ולשון זה אין לו קיום דאי יקח זוג איך יביא שתים בתחלה אלא יקח זוג הוא ט"ס וכאשר כתבתיה כתבה רבינו שמשון ופשוט עכ"ל. ולי נראה לקיים הגירסא וה"ק יקח זוג לשניה או יביא שתים בתחילה:

10. הלכה י׳

    נִשְׁפַּךְ הַדָּם מַנִּיחִין אֶת הַמִּשְׁתַּלַּחַת עַד שֶׁתָּמוּת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת יִשָּׁפֵךְ הַדָּם וְיִקַּח שְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת:

עוד: ספר טהרה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי