משנה תורה · ספר טהרה · הלכות טומאת צרעת

רמב״ם הלכות טומאת צרעת פרק י

12 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה בֵּין כֻּלָּן בֵּין מִקְצָתָן. אוֹ הִכְוָה אֶת הַמִּחְיָה כֻּלָּהּ אוֹ מִקְּצָתָהּ. אוֹ הַקּוֹצֵץ הַנֶּגַע כֻּלּוֹ מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מִן הַבֶּגֶד אוֹ מִן הַבַּיִת. בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לַכֹּהֵן בֵּין בְּתוֹךְ הֶסְגֵּר אוֹ בְּתוֹךְ הֶחְלֵט אוֹ אַחַר הַפִּטּוּר הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ח) "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם", תִּשְׁמְרוּ שֶׁלֹּא יִתְלֹשׁ אוֹ שֶׁיָּקֹץ. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיּוֹעִילוּ מַעֲשָׂיו וְאִם לֹא הוֹעִילוּ אֵינוֹ לוֹקֶה. כֵּיצַד. הָיְתָה בּוֹ בַּהֶרֶת וּבָהּ שָׁלֹשׁ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת וְתָלַשׁ אַחַת. כָּוָה מִקְצָת הַמִּחְיָה וְנִשְׁאַר מִמֶּנָּה כַּעֲדָשָׁה. אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי הוּא טָמֵא כְּשֶׁהָיָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן הַמְגַלֵּחַ אֶת הַנֶּתֶק לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג לג) "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ". וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלֵּחַ כָּל הַנֶּתֶק בְּתַעַר. וּמֻתָּר לִמְצֹרָע לִשָּׂא בְּמוֹט עַל כְּתֵפוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצָּרַעַת וְלִקְשֹׁר הַסִּיב עַל רַגְלוֹ וְאִם הָלְכוּ סִימָנֵי טֻמְאָה יֵלְכוּ וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְכָךְ:

   השגת הראב״ד

   ואינו חייב עד שיגלח. א"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר ועל זה אמר ואת הנתק לא יגלח ועוד שהוא כתולש סימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו:

   כסף משנה (10)

   התולש סימני טומאה וכו'. בפרק ז' דנגעים התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ובתוספתא פ"ג.

   ומ"ש בין כולן בין מקצתן. שם בתוספתא ובספרי פרשת כי תצא.

   ומ״ש או הקוצץ הנגע כולו מבשרו. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג) ובפרק ג' דמכות (דף י״ג ע״ב) אמרינן דקוצץ בהרתו הוי בלאו מדכתיב השמר בנגע הצרעת וכ״מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.

   ומ"ש או מן הבגד או מן הבית וכן מ"ש בין בתוך הסגר או בתוך החלט. בתוספתא פ"ג ובספרי פרשת כי תצא מרבה לה מקרא.

   ומ"ש בין קודם שיבא לכהן בין לאחר הפיטור. בתוספתא ובספרי פ' כי תצא מרבה מקרא בין עד שלא נזקק לטומאה בין משנזקק לטומאה.

   ומה שכתב אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכו'. כיצד היתה בו בהרת ובה ג' שערות לבנות וכו'. בתוספתא אמרינן דכה"ג פטור:

   וכן המגלח את הנתק לוקה וכו'. בת"כ מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח.

   ועל מ"ש רבינו ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. כתב הראב"ד א"א טעה בזה שהרי אמרו והתגלח בכל דבר וכו'. ורבינו נראה שסובר שלא אמרו בכל דבר אלא דוקא היכא דשני בדבוריה דה"ל למכתב וגלח וכתב והתגלח.

   ומ"ש ועל זה נאמר ואת הנתק לא יגלח. י"ל כלפי לייא דאדרבה משם ראיה מדלא מסיים ביה ואת הנתק לא יתגלח משמע דלאו בגוונא דרישא הוא. ומה שטען הראב"ד עוד שהוא כתולש סימני טומאה י"ל שאינו חייב אלא בתולש סימני טומאה ממש לא הגורם שלא יהיה פשיון ניכר בו ועוד שאפשר שלא יפשה:

   ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ולקשור הסיב על רגלו וכו'. תוספתא פרק ג' ומייתי לה פרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ג):

2. הלכה ב׳

   הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה אוֹ שֶׁכָּוָה אֶת הַמִּחְיָה עַד שֶׁלֹּא בָּא אֵצֶל כֹּהֵן הֲרֵי זֶה טָהוֹר. וְכֵן אִם עָשָׂה כֵּן בִּימֵי הֶסְגֵּר הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְאַחַר יְמֵי הֶסְגֵּר. וְאִם תְּלָשָׁן אַחַר שֶׁהֻחְלַט בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻחְלָט כְּשֶׁהָיָה וְאֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח הַצָּרַעַת בְּכֻלּוֹ אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכִּגְרִיס:

   כסף משנה (2)

   התולש סימני טומאה וכו'. משנה פרק שביעי דנגעים וכר' עקיבא שהודה לו ר"ג ור' יהושע ואמרו לו יפה אמרת כדאמרינן בתוספתא:

   ואין לו טהרה וכו'. שם וכחכמים:

3. הלכה ג׳

   מִי שֶׁנִּקְצְצָה בַּהַרְתּוֹ כֻּלָּהּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה טָהוֹר. קְצָצָהּ בְּכַוָּנָה אִם קָצַץ כָּל הַבָּשָׂר הַחַי הַמַּקִּיפָהּ אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. קְצָצָהּ בְּצִמְצוּם אֵין לוֹ טָהֳרָה עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:

   כסף משנה (2)

   מי שנקצצה בהרתו וכו'. שם:

   ומה שכתב קצצה בכוונה אם קצץ כל הבשר החי וכו'. שם קצצה מתכוין ר"א אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ"א עד שתפרח בכולו וכתב רבינו שם כבר בארנו בתוספתא כי כאשר חתך הבהרת בכללה עם קצת בשר חי המקיף בה משטח הגוף הנה אין לו טהרה עולמית לדברי הכל חתך קצת הבהרת ונשאר ממנה כל שהוא הנה הוא יטהר כשתפרח בכולו לדברי הכל ואמנם חלקו במשנה כשחתך בצמצום והלכה כחכמים עכ"ל. וכתב רבינו שמשון דטעמא משום דהיכא דעקר הנגע כל כך דקצץ עמה בשר חי ראוי לקנסו טפי וכששייר ממנה לא קנסינן ליה כולי האי כשלא דקדק לחטט אחריה עכ"ל. ולע"ד נראה דטעמא משום דכיון דאין לו טהרה עד שתפרח בכולו כשקצץ בשר החי המקיפה והדר פרחה בכולו חזינן למקום אותו בשר חי המקיפה כאילו עדיין אותו בשר חי עומד שם והרי לא פרחה בכולו:

4. הלכה ד׳

   הַתּוֹלֵשׁ שְׂעָרָה לְבָנָה אַחַת וְנָשְׁרָה הַשְּׁנִיָּה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיוּ שָׁלֹשׁ תָּלַשׁ שְׁתַּיִם וְנָשְׁרָה אַחַת הֲרֵי זֶה בְּטֻמְאָתוֹ. הָיְתָה בּוֹ מִחְיָה כַּעֲדָשָׁה כָּוָה חֶצְיָהּ וְהָלַךְ חֶצְיָהּ הֲרֵי זֶה טָהוֹר. הָיְתָה יְתֵרָה מִכַּעֲדָשָׁה כָּוָה הַמּוֹתָר וְהָלַךְ כַּעֲדָשָׁה הֲרֵי זֶה טָהוֹר. כָּוָה כַּעֲדָשָׁה וְהָלַךְ הַמּוֹתָר הֲרֵי זֶה טָמֵא:

   כסף משנה

   התולש שערה לבנה אחת וכו' והלך המותר הרי זה טמא. תוספתא פרק קמא דנגעים ומיירי בתולש מתוך החלט דוקא כמו שנתבאר:

5. הלכה ה׳

   מִי שֶׁהָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעָרְלָתוֹ יָמוּל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל מָקוֹם. וְאִם מָל וְהָלַךְ בְּעוֹר הָעָרְלָה סִימָן שֶׁהָיָה מֻחְלָט בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּקָרְבַּן מְצֹרָע:

   כסף משנה (3)

   מי שהיתה בהרת בערלתו ימול. בספ"ז.

   ומ״ש ואע״פ שהיא מילה שלא בזמנה וכו'. בפרק ר״א דמילה (שבת דף קל״ב קל״ג).

   ומה שכתב ואם מל והלך בעור הערלה וכו'. תוספתא פ"ג מצורע מוחלט ימול וחייב בקרבן:

6. הלכה ו׳

   מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיֶה הַמְצֹרָע הַמֻּחְלָט מְכֻסֶּה רֹאשׁ כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם כְּאָבֵל וּפוֹרֵם בְּגָדָיו וּמוֹדִיעַ הָעוֹבְרִים עָלָיו שֶׁהוּא טָמֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג מה) "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע" וְגוֹ'. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּצְטָרֵעַ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם שֶׁעֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְאָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ כְּאָבֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג מה) "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" שֶׁיִּהְיוּ שְׂפָתָיו דְּבוּקוֹת. אֲבָל קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְדוֹרֵשׁ. וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כָּל יְמֵי חִלּוּטוֹ. וְנוֹהֵג בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר בִּרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְזוֹקֵף אֶת מִטָּתוֹ כִּשְׁאָר הָעָם:

   כסף משנה (6)

   מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה כל ראשו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) מצורע מהו בעטיפת הראש ת״ש ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש ובת״כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל וכן תירגם אונקלוס.

   ומ"ש פורם בגדיו. מקרא מלא הוא.

   ומ״ש ומודיע כל העוברים עליו שהוא טמא. בס״פ בהמה המקשה (חולין דף ע״ח) [שבת ס״ז] ובת״כ.

   ומה שכתב אפילו כ״ג שנצטרע פורע ופורם עד אפילו בשבתות וימים טובים. הכל ראש פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו).

   ומ"ש והרי הוא מותר ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שם בעיי ולא איפשיטו ולקולא ואיני יודע למה השמיט שמותר בעשיית מלאכה שגם היא שם בעיא דלא איפשיטא.

   ומה שכתב שמותר בתשמיש המטה. אע"פ ששם אמרו במצורע אסור בתשמיש המטה בפ"ק דמ"ק (דף ז' ע"ב) איפליגו תנאי אם אסור בתשמיש אף בימי חלוטו ופסק רבינו כמ"ד מותר משום דרבי ור' חייא סברי כוותיה ומתני' דפירקא בתרא דנגעים הכי משמע דקתני בימי ספרו ואסור בתשמיש המטה מכלל דעד השתא היה מותר:

7. הלכה ז׳

   דִּין הַמְצֹרָע שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מוֹשָׁב לְבַדּוֹ חוּץ לָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג מו) "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". וְדָבָר זֶה בַּעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד:

   כסף משנה

   דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו ודין זה בעיירות המוקפות חומה וכו'. פרק קמא דכלים:

8. הלכה ח׳

   הַמְצֹרַעַת אֵינָהּ פּוֹרַעַת וְאֵינָהּ פּוֹרֶמֶת וְלֹא עוֹטָה עַל שָׂפָם אֲבָל יוֹשֶׁבֶת הִיא מִחוּץ לָעִיר וּמוֹדִיעָה לַאֲחֵרִים שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְלֹא הַמְצֹרָעִים בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם חַיָּבִין לְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁהֵן טְמֵאִין כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג מה) "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", הַטָּמֵא מוֹדִיעַ שֶׁהוּא טָמֵא:

   כסף משנה (3)

   המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת. משנה ספ"ג דסוטה (דף כ"ג) ויליף לה בגמרא מקראי.

   ומה שכתב ולא עוטה על שפם, משום דכיון דאינה פורעת ופורמת ממילא דאינה עוטה על שפם דתרווייהו בחד קרא נינהו:

   ולא המצורעים בלבד וכו'. בתורת כהנים:

9. הלכה ט׳

   וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם וְעוֹטֶה עַל שָׂפָם מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק:

   כסף משנה

   וטומטום ואנדרוגינוס וכו' ספק. כלומר והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא:

10. הלכה י׳

    אֶחָד מְצֹרָע מֻסְגָּר וְאַחַד מְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה. וְאֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט לְעִנְיַן טֻמְאָה אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְתִגְלַחַת וְצִפֳּרִים שֶׁהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר פָּטוּר מִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים וְהַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל טֻמְאַת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה בְּכָל דָּבָר:

    כסף משנה

    אחד מצורע מוסגר וכו'. משנה פ"ק דמגילה (דף ח' ע"ב) ופירקא קמא דכלים ויליף לה בגמרא מקרא ודקדק רבינו לכתוב לענין טומאה משום דלענין קרבנות אשם ולוג שמן יש ביניהם שאין מביאים אלא המוחלט:

11. הלכה י״א

    הַמְצֹרָע אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּעוֹ וּכְלֵי חֶרֶס בַּאֲוִירוֹ וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַשָּׂא וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֲפִלּוּ תַּחַת אֶבֶן כְּזָב וּכְזָבָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג ו) "וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁטָּהֵר מִלְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב. וְאֶחָד הַמֻּסְגָּר וְאַחַד הַמֻּחְלָט בְּכָל אֵלּוּ:

    כסף משנה (2)

    המצורע אב מאבות הטומאה וכו'. בריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכו' למעלה מהם נבילה וכו' שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו' למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכו' למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו' למעלה מן הזב זבה שהיא מטמאה את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכתב שם רבינו ומאמרו במצורע שהוא למעלה מהזבה תדע שהוא יטמא במשא כמוה ושהוא יעשה משכב ומושב כזב וזבה וכו' [ואמרו בספרי] באמרו ה' במצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת וכבס [המטהר את] בגדיו וטהר אמרו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים במגע והלא ק״ו הוא וכו' א״כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב ומושב עכ״ל. ובסוף זבים שנינו הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ומצורע וכו' מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא וא' הנישא ואף על פי שבפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמרו זב חמור ממצורע שכן עושה משכב ומושב צ״ל שרבינו יפרש דהתם בימי ספירו קאמר א״נ שאינו גורס כי אם זב חמור שמטמא כלי חרס בהיסט.

    ומה שכתב ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו, היינו מדתנא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה:

12. הלכה י״ב

    חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בִּמְצֹרָע שֶׁמְּטַמֵּא בְּבִיאָתוֹ לַבַּיִת בֵּין בִּימֵי הֶחְלֵט בֵּין בִּימֵי הֶסְגֵּר. כֵּיצַד. נִכְנַס לַבַּיִת נִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבַּיִת בֵּין אָדָם בֵּין כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהֶן נַעֲשׂוּ רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג מו) "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" מַה הוּא טָמֵא אַף מוֹשָׁבוֹ טָמֵא. הָיָה עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר אָדָם טָהוֹר תַּחַת הָאִילָן נִטְמָא. הָיָה הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְעָבַר הַמְצֹרָע תַּחְתָּיו לֹא טִמְּאָהוּ וְאִם עָמַד נִטְמָא שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לוֹ מוֹשָׁב. סָפֵק עָמַד סָפֵק לֹא עָמַד טָהוֹר. הִכְנִיס הַמְצֹרָע רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַבַּיִת נִטְמָא כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכוֹ. נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּרְחָבָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנַס רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוֹשָׁבוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא יַעֲמֹד עִם הָעָם בְּעִרְבּוּב וִיטַמֵּא אוֹתָם:

    השגת הראב״ד

    ונכנס ראשון ויוצא אחרון. א"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם:

    כסף משנה (6)

    חומרא יתירה יש במצורע וכו'. בפ"ק דכלים ובפי"ג דנגעים וכת"ק.

    ומ"ש שנאמר מחוץ למחנה מושבו. בת"כ:

    היה עומד תחת האילן וכו'. בפי"ג דנגעים.

    ומ"ש ספק עמד וכו'. אפשר שהוא מדתנן כל ספק נגעים טהור א"נ משום דהוי ספק טומאה בר"ה דסתם אילן הוא בר"ה:

    הכניס המצורע ראשו ורובו לבית וכו'. שם:

    נכנס לבית הכנסת וכו'. גם זה שם ופירש ר"ש גבוה עשרה טפחים דפחות אינה מחיצה להפסיק. רוחב ד' אמות משום ד' אמות של תפלה א"נ משום דזהו שיעור מקומו של אדם כדאמרינן גבי עירוב בפרק מי שהוציאוהו וכו'. נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יטמאו אותם העומדים בבית הכנסת בכניסתן וביציאתם באויר שמן הפתח עד המחיצה עכ"ל. והראב"ד כתב נכנס ראשון ויוצא אחרון א"א שמא יתערב עם הצבור דרך העברתו ויטמא אותם עכ"ל:

עוד: ספר טהרה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי