משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות חובל ומזיק

רמב״ם הלכות חובל ומזיק פרק ח

15 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בִּידֵי אַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְאִם מֵת גּוֹבִין מִיּוֹרְשָׁיו כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין. בֵּין שֶׁהָיָה הָאַנָּס עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה הַמּוֹסֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁלָּקַח הָאַנָּס. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָשָׂא הַמּוֹסֵר וְלֹא נָתַן בְּיָדוֹ אֶלָּא הִרְגִּיל בִּלְבַד:

   מגיד משנה (2)

   המוסר ממון חבירו בידי אנס חייב וכו' מן היפה שבנכסיו וכו'. פירוש בקרקע אבל מטלטלין כל מידי איקרי מיטב כמה שכתב למעלה והדין מפורש פרק קמא דב"ק (דף ה') גבי הא דאמר כולן כאבות הם לשלם ממיטב ואי מסור לא הוה משלם ממיטב לא הוה מקשינן ליתנינהו בהדי הנך דמשלמי ממיטב ותו דכל שכן הוא ממטמא ומדמע דהיזק שאינו ניכר נינהו ומשלם ממיטב כמו שמפורש שם:

   ואם מת גובין מיורשיו כשאר וכו'. פירוש שאין זה היזק שאינו ניכר שפטרו חכמים את היורש כדאיתא לעיל ובגמרא פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ז קי"ז) משמע דדינא הוא מסור ולא קנסא וכ״כ רבינו האי והרמב״ן והרשב״א ז״ל:

2. הלכה ב׳

   בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶרְאָה הַמּוֹסֵר מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֲנָסוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׂרָאֵל אַנָּס לְהַרְאוֹת וְהֶרְאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם:

   מגיד משנה

   בד"א בשהראה המוסר מעצמו אבל אם וכו'. כל אלו הבבות עד בעלי דינין וכו' הם בביאור בהלכות הרב שם פרק הגוזל בתרא ונחלקו בקצתן המפרשים ז"ל גם הרב המשיג חלק עליו וראיות ההלכות נכונות ביותר וכן העלה הרשב"א ז"ל ועוד הוסיף בה דברים ואמר באנסוהו להביא והביא שהוא חייב ה"מ אם אותו הממון אינו במקום שיד האנס שולטת בו אבל אם אותו ממון במקום שיד האנס שולטת בו אפילו אינו רואהו כל שיכול לחפש ולמצא פטור ובודאי ברואהו ויכול ליטלו מפורש שם בגמ' וזה נכלל במ"ש רבינו ז"ל אבל אם אנס שאנס ישראל עד שהראהו וכו' וכ"ש הוא במה שהאונס רואה כבר או ידו שולטת בו שזה המביא פטור כדברי הרשב"א ז"ל ועיקר:

3. הלכה ג׳

   כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא לוֹ יַיִן אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעָמַד מוֹסֵר וְאָמַר הֲרֵי יֵשׁ לִפְלוֹנִי אוֹצַר יַיִן אוֹ תֶּבֶן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלְכוּ וּלְקָחוּהָ. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲנָסוֹ הַמֶּלֶךְ לְמוֹסֵר זֶה עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אוֹצְרוֹת יַיִן אוֹ תֶּבֶן אוֹ עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְהֶרְאָה לוֹ מִפְּנֵי הָאוֹנֵס הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאִם לֹא יַרְאֶה לוֹ יַכֵּהוּ אוֹ יְמִיתֵהוּ:

4. הלכה ד׳

   נָשָׂא מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וּנְתָנוֹ לְאַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכָּל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲנָסוֹ לְהָבִיא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם אֲנָסוֹ לְהָבִיא וְהֵבִיא חַיָּב בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמָּמוֹן לִרְשׁוּת הָאַנָּס. אֲבָל אַנָּס שֶׁאָנַס יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֶרְאָהוּ וְעָמַד הָאַנָּס עַל הַמָּמוֹן וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְאָנַס אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ הוֹלִיכוֹ זֶה הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָהוּ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמַד הָאַנָּס בְּצַד הָאוֹצָר כְּבָר אָבַד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ וּכְאִלּוּ נִשְׂרַף:

   השגת הראב״ד

   אנסו להביא וכו'. א"א גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש וכבר הרחבנו בדברים האלו בפירוש ב"ק עכ"ל:

5. הלכה ה׳

   בַּעֲלֵי דִּין שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל מִטַּלְטְלִין. זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וּמְסָרָהּ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים. מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְזִיר הַדָּבָר לִכְמוֹ שֶׁהָיָה וִיסַלֵּק יַד אַנָּס מִבֵּינֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ דִּין בְּיִשְׂרָאֵל:

   מגיד משנה

   בעלי דין שהיתה ביניהם וכו'. מעשה שם פרק הגוזל בתרא ופסק כרבא:

6. הלכה ו׳

   מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְלָקְחוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מָמוֹן מִמֶּנּוּ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ. אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֵין לְךָ מִי שֶׁנִּתְפָּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם חוּץ מִן הַנִּתְפָּשׂ מִפְּנֵי הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּכָל שָׁנָה אוֹ הַנִּתְפַּשׂ עַל הַתְּשׁוּרָה שֶׁנּוֹתֵן כָּל אִישׁ וְאִישׁ לְמֶלֶךְ בְּעָבְרוֹ עֲלֵיהֶם הוּא אוֹ חֵילוֹתָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ בִּגְלַל פְּלוֹנִי בִּפְנֵי עֵדִים:

   מגיד משנה

   מי שנתפס כו'. ירושלמי פ' הגוזל בתרא ופרק בתרא דכתובות ריב״ל אמר אין לך אדם נתפש על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת ע״כ. ואע״ג דמשמע התם דרב פליג עליה פסק כריב״ל ופירוש ארנון ארנונא האמור בגמ' בבלי ופירושו סעודה וארוחה ומשאת. ונ״ל דטעם אלו מפני שמחוקי המלך למשכן מחמת דברים אלו איש על חבירו וא״כ אינו בדין שיפסיד זה ואולי זהו שאמרו פרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ג:) דבר מתא אבר מתא מיעבט אלא שאין נראה כן מלשון הגמרא שם ולא כן פירשו ז״ל ואפשר לומר שכיון שהם חוקי המלך וזה פרעם חייב לשלם אפילו לקחם המלך מזה שלא כדין ואצ״ל אם לקחם המלך מזה כדין מחמת חבירו שחבירו חייב לשלם כאותן שבפרק הגוזל וגולגולת אחת מהן כמו שפירשו שם רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל דהיינו כרגא דשתא האמור שם:

7. הלכה ז׳

   מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים שֶׁמָּסַר מָמוֹן חֲבֵרוֹ. כְּגוֹן שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְנָשָׂא וְנָתַן. וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים כַּמָּה הִפְסִידוֹ בִּמְסִירָתוֹ וְהַנִּמְסָר אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ הִפְסִידַנִי. וְהַמּוֹסֵר כּוֹפֵר בְּמַה שֶּׁטָּעֲנוֹ. אִם תָּפַשׂ הַנִּמְסָר אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְזוֹכֶה בְּמַה שֶּׁתָּפַשׂ. וְאִם לֹא תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִן הַמּוֹסֵר אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:

   מגיד משנה

   מי שיש עליו עדים שמסר ממון חבירו כגון וכו'. זה בעיא פרק הכונס (בבא קמא דף ס"ב) עשו תקנת נגזל במסור וכו' בעיא ולא איפשיטא ופירשה הרב אלפסי ז״ל בשיש עדים שמסר והפסידו אלא שלא ידע כמה ופסק רבינו ז״ל כדרכו בכל תיקו האמורים בגמרא ומתוך מה שכתב והמוסר כופר במה שטענו נראה שהוא סובר שאם המוסר אינו כופר אלא אומר איני יודע שהלה נוטל בשבועה מיהת וכן דעת ר״ת ז״ל ויש חולקין:

8. הלכה ח׳

   אֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ לֹא שְׁבוּעָה חֲמוּרָה וְלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין לְךָ פָּסוּל יָתֵר מִזֶּה. אֲבָל הַמּוֹסֵר שֶׁאֲנָסוּהוּ לְהַרְאוֹת אוֹ לְהָבִיא וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם אֵינוֹ רָשָׁע אֶלָּא בֶּן תַּשְׁלוּמִין הוּא בִּלְבַד וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַכְּשֵׁרִין:

   מגיד משנה (2)

   אין משביעין וכו'. זה דבר פשוט כתבו הרב:

   אבל המוסר וכו'. גם זה פשוט ומבואר:

9. הלכה ט׳

   אָסוּר לִמְסֹר הָאָדָם בְּיַד עַכּוּ"ם בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת וַאֲפִלּוּ הָיָה מֵצֵר לוֹ וּמְצַעֲרוֹ. וְכָל הַמּוֹסְרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

   מגיד משנה

   אסור למסור וכו'. ואפילו רשע וכו' ואפילו מיצר לו וכו'. נתבאר זה פרק קמא דגיטין (דף ז') [דשלח ליה מר עוקבא לר"א וכו'] והביאו הרב בהלכות בהגוזל וכתב שמעינן מיניה דאפילו במקום צער אסור לממסר בר ישראל בין בגופו בין בממונו:

10. הלכה י׳

    מֻתָּר לַהֲרֹג הַמּוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹר אֶלָּא כְּשֶׁאָמַר הֲרֵינִי מוֹסֵר פְּלוֹנִי בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ מָמוֹן קַל הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה. וּמַתְרִין לוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ אַל תִּמְסֹר. אִם הֵעֵז פָּנָיו וְאָמַר לֹא כִּי אֶלָּא אֶמְסְרֶנּוּ מִצְוָה לְהָרְגוֹ וְכָל הַקּוֹדֵם לְהָרְגוֹ זָכָה:

    מגיד משנה

    מותר להרוג וכו' ומתרין לו ואומרין לו וכו'. זה נזכר במעשה הנזכר פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ז) ההוא גברא דהוה בעי אחוויי תבנא דחבריה [אתא לקמיה דרב] א״ל רב לא תחוי ולא תחוי א״ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא [קמיה דרב] שמטה לקועיה מכאן למד הרב ז״ל וכן מאותו מעשה דרבי שילא דפרק הרואה (ברכות דף נ"ח) אלא שאותו מעשה היה במוסר הבא למסור נפשות וההוא נמי בעי שיתרוהו כדאיתא פרק ראשון מהל' רוצח והוא שיש פנאי ורבי שילא אפשר שהזהירו או שלא היה פנאי:

11. הלכה י״א

    עָשָׂה הַמּוֹסֵר אֲשֶׁר זָמַם וּמָסַר. יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְהָרְגוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק לִמְסֹר הֲרֵי זֶה יֵעָנֵשׁ שֶׁמָּא יִמְסֹר אֲחֵרִים. וּמַעֲשִׂים בְּכָל זְמַן בְּעָרֵי הַמַּעֲרָב לַעֲנשׁ הַמּוֹסְרִים שֶׁהֻחְזְקוּ לִמְסֹר מָמוֹן בְּנֵי אָדָם וְלִמְסֹר הַמּוֹסְרִים בְּיַד הָעַכּוּ"ם לְעָנְשָׁם וּלְהַכּוֹתָם וּלְאָסְרָם כְּפִי רִשְׁעָם. וְכֵן כָּל הַמֵּצֵר לַצִּבּוּר וּמְצַעֲרָן מֻתָּר לְמָסְרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם לְהַכּוֹתוֹ וּלְאָסְרוֹ וּלְקָנְסוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי צַעַר יָחִיד אָסוּר לְאָסְרוֹ. וְאָסוּר לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל מוֹסֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְעָנְשׁוֹ שֶׁהֲרֵי מָמוֹנוֹ לְיוֹרְשָׁיו:

    מגיד משנה (2)

    עשה המוסר וכו'. דעת הרב ז"ל ונכון הוא שהרי לא מצינו היתר בגמרא אחר מעשה עוד נראה לי כעין ראיה מרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו וכן רודף אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה כולן קודם מעשה נהרגין אחר מעשה אין נהרגין אלא בב"ד ובעדים ובהתראה כדאמר התם נעבדה בהן עבירה אין מצילין אותם ומה שכתב אלא שהוחזק משום דבהוחזק היינו ברייתא דאין מעמידין האפיקורוסין והמסורות מורידין ולא מעלין:

    וכן כל כו' ואסור לאבד ממונו של מסור. זה מחלוקת דאמוראים סוף הגוזל ופסק כפסק ההלכות:

12. הלכה י״ב

    רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים בֵּין שֶׁל נִרְדָּף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם. פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדַף הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה:

    מגיד משנה

    רודף שהיה וכו'. דינים אלו מימרא פשוטה בהגוזל (קי"ז:) ובהלכות ואיתא בסנהדרין (דף ע"ד):

13. הלכה י״ג

    נִרְדָּף שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף פָּטוּר. לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב מִגּוּפוֹ. וְאִם שָׁבַר כֵּלִים אֲחֵרִים חַיָּב. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב:

14. הלכה י״ד

    מִי שֶׁרָדַף אַחַר הָרוֹדֵף לְהוֹשִׁיעַ הַנִּרְדָּף וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים בֵּין שֶׁל רוֹדֵף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם פָּטוּר. וְלֹא מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה הִיא שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּהַצִּיל אוֹ יִתְמַהְמֵהַּ וִיעַיֵּן בְּעֵת שֶׁיִּרְדֹּף:

15. הלכה ט״ו

    סְפִינָה שֶׁחִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר מִכֹּבֶד הַמַּשּׂוֹי. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהֵקֵל מִמַּשָּׂאָהּ וְהִשְׁלִיךְ בַּיָּם פָּטוּר. שֶׁהַמַּשָּׂא שֶׁבָּהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם לְהָרְגָם וּמִצְוָה רַבָּה עָשָׂה שֶׁהִשְׁלִיךְ וְהוֹשִׁיעָם: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת חוֹבֵל וּמַזִּיק בְּסַ"ד

    השגת הראב״ד

    ספינה שחשבה וכו'. א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמרא עכ"ל:

    מגיד משנה

    ספינה שחשבה וכו' שהמשא שבה וכו'. כתב עליו הר״א ז״ל א״א אין כאן לא מלח ולא תבלין וכו' ודין זה שמטיל לים אע״פ שהטיל מאיש אחד מחשבין על כולם [לפי משאם] כדאיתא בגמרא ע״כ. כתב הרב עובדא דחמרא אשר ממנו יצא הדין אל רבינו ז״ל ואמר שאינו דומה ולא כתב הטענה וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו ז״ל בלא טעם וראיה. ועתה אפרש. גרסינן בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ז:) ההוא גברא דאקדים ואסיק חמריה למברא קמי דסליקו אינשי במברא קא בעי לטבועי אתא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה א״ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא א״ל מעיקרא רודף הוה רבה לטעמיה וכו' ובההיא פ' גרסינן (דף קי"ז:) ת״ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקלו עליה ממשאה מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון וכו' ושתיהן בהלכות וכבר כתב רבינו דין זה דברייתא כלשונה פ' י״א מהלכות גזילה ואבידה ומתוך דבריו נ״ל שהוא מחלק בין זו לזו דההיא דוקא עמד עליה נחשול שהוא צער כבד מגלי הים ואין הספינה טעונה יותר מדאי אלא להשקיט שאון גלי הים הם משליכים על צד זה אמרו מחשבין לפי משאוי וכמה פעמים יקרה זה ליורדי הים ומ״ש כאן הוא כשהים מתנהג כדרכו אלא שהספינה טעונה יותר מדאי שאחד או שנים מהם טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא וזה חילוק מבואר ודברים של טעם הן ואין קדירת הרב חסרה לא מלח ולא תבלין: סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס״ד

כסף משנה, לחם משנה על הלכות חובל ומזיק אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי