משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות חובל ומזיק

רמב״ם הלכות חובל ומזיק פרק א

19 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵם. נֵזֶק וְצַעַר וְרִפּוּי וְשֶׁבֶת וּבשֶׁת. וַחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן מִשְׁתַּלְּמִים מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִין:

   מגיד משנה (2)

   החובל בחבירו חייב לשלם וכו'. בב"ק משנה בהחובל (דף פ"ג:):

   וחמשה דברים אלו כולם משתלמים מן היפה. פירוש שאם בא להגבותו קרקע נותן לו מן היפה אבל כשהוא מגבה לו מן המטלטלין אפילו סובין מיטב הוא ולוקחן ואינו טורף קרקע כמו שנתבאר פ"ח מהלכות נזקי ממון והדין מבואר ריש פרק קמא דב"ק (דף כ') דאמר כולן כאבות הן לשלם ממיטב:

2. הלכה ב׳

   נֵזֶק כֵּיצַד. שֶׁאִם קָטַע יַד חֲבֵרוֹ אוֹ רַגְלוֹ רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק כַּמָּה הָיָה יָפֶה [אָז] וְכַמָּה הוּא יָפֶה עַתָּה וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת שֶׁהִפְחִית מִדָּמָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא כד) (ויקרא כד כ) "עַיִן תַּחַת עַיִן". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת לְשַׁלֵּם מָמוֹן הוּא:

   מגיד משנה (2)

   נזק כיצד שאם קטע וכו'. משנה בהחובל:

   מפי השמועה וכו' והרי הוא אומר ולא תקחו כופר. ברייתא שם:

3. הלכה ג׳

   זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כד כ) "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" אֵינוֹ לַחֲבל בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא רָאוּי לְחַסְּרוֹ אֵיבָר אוֹ לַחֲבל בּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה וּלְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם נִזְקוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר לה לא) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" לְרוֹצֵחַ בִּלְבַד הוּא שֶׁאֵין בּוֹ כֹּפֶר אֲבָל לְחֶסְרוֹן אֵיבָרִים אוֹ לְחַבָּלוֹת יֵשׁ בּוֹ כֹּפֶר:

4. הלכה ד׳

   וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וּמַזִּיקוֹ (דברים כה יב) "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" שֶׁלֹּא תָּחוּס בְּתַשְׁלוּמִין שֶׁמָּא תֹּאמַר עָנִי הוּא זֶה וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה חָבַל בּוֹ אֲרַחֲמֶנּוּ לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ:

   מגיד משנה (2)

   (ג-ד)

   זה שנאמר וכו' ולא תחוס עינך. בספרי:

5. הלכה ה׳

   וּמִנַּיִן שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאֵיבָרִים (שמות כא כד) (ויקרא כד כ) "עַיִן תַּחַת עַיִן" תַּשְׁלוּמִין הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות כא כה) "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" וּבְפֵרוּשׁ נֶאֱמַר (שמות כא יח) "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְּאֶגְרוֹף" וְגוֹ' (שמות כא יט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁתַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר בְּחַבּוּרָה תַּשְׁלוּמִין. וְהוּא הַדִּין לְתַחַת הָאָמוּר בְּעַיִן וּבִשְׁאָר אֵיבָרִים:

   מגיד משנה

   ומנין שזה שנאמר באיברים עין וכו'. מימרא בהחובל (דף פ"ד):

6. הלכה ו׳

   וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ נִרְאִים מֵעִנְיַן תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כֻּלָּן מְפֹרָשִׁין הֵן מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ מֵהַר סִינַי, וְכֻלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה הֵן בְּיָדֵינוּ וְכָזֶה רָאוּ אֲבוֹתֵינוּ דָּנִין בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּבְבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי וּבְכָל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ מִימוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עַכְשָׁו:

7. הלכה ז׳

   וּמִנַּיִן שֶׁמַּזִּיק בַּחֲבֵרוֹ חַיָּב בְּצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּאוֹנֵס (דברים כב כט) "תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ". וְהוּא הַדִּין לְכָל הַמְצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי הַצַּעַר:

   מגיד משנה

   ומנין שמזיק בחבירו חייב בצער. מפורש באלו נערות (דף ל"ב:) שאונס משלם הצער מיהו לא יליף לה מתחת אשר ענה שהרי הוא משלם הצער לבד החמשים כסף שנותן תחת אשר ענה, ובהחובל יליף לה פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ותימה מרבינו ז"ל למה למדה מאונס שהוא דבר קצוב וצ"ע:

8. הלכה ח׳

   וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּשֶׁבֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְרִפּוּי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא":

   מגיד משנה

   ומנין שהוא חייב בשבת וכו'. מפורש בהחובל:

9. הלכה ט׳

   וּמִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב בְּבשֶׁת בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כה יא) "וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה יב) "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" בִּכְלַל דִּין זֶה כָּל הַמְבַיֵּשׁ:

   מגיד משנה

   ומנין שהוא חייב בבושת וכו'. שם בהחובל ובכיצד הרגל:

10. הלכה י׳

    הַמְבַיֵּשׁ אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבּשֶׁת עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יא) "וְשָׁלְחָה יָדָהּ". אֲבָל הַמְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה פָּטוּר. לְפִיכָךְ יָשֵׁן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר:

    מגיד משנה

    אינו חייב על הבושת וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ו:) ומפורש בכיצד הרגל (דף כ"ז) דישן שבייש פטור:

11. הלכה י״א

    אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן בֵּין שִׁכּוֹר אִם חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הִזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַיָּשֵׁן חַיָּב לְשַׁלֵּם בִּשְׁנַיִם שֶׁיָּשְׁנוּ כְּאֶחָד וְנִתְהַפֵּךְ אֶחָד מֵהֶן וְהִזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ קָרַע בִּגְדוֹ. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד יָשֵׁן וּבָא אַחֵר וְשָׁכַב בְּצִדּוֹ. זֶה שֶׁבָּא בָּאַחֲרוֹנָה הוּא הַמּוּעָד וְאִם הִזִּיקוֹ הַיָּשֵׁן פָּטוּר. וְכֵן אִם הִנִּיחַ כְּלִי בְּצַד הַיָּשֵׁן וּשְׁבָרוֹ פָּטוּר שֶׁזֶּה שֶׁהִנִּיחוֹ הוּא הַמּוּעָד שֶׁפָּשַׁע:

    מגיד משנה (2)

    אדם מועד לעולם וכו'. בכיצד הרגל (בבא קמא דף כ"ו) במשנה:

    במה דברים אמורים שהישן חייב וכו'. ירושלמי זה לשונו מתני' כשהיו שניהם ישנים אבל אם היה האחד ישן ובא חבירו וישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד:

12. הלכה י״ב

    מִי שֶׁנָּפַל מִן הַגַּג בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיק חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבּשֶׁת. נָפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְאִם נִתְהַפֵּךְ חַיָּב בַּכּל אַף בְּבשֶׁת שֶׁכָּל הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ חַיָּב בְּבשֶׁת:

    מגיד משנה (2)

    מי שנפל מן הגג ברוח מצויה. דע ששלשה חלקים הם. כל זמן שיש בדבר פשיעה גמורה וזה רוח מצויה אבל הוא שלא בכוונה חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת. לא היה שם פשיעה וג"כ לא נעשה באונס גמור חייב על הנזק ופטור מן השאר וזה רוח שאינה מצויה. באונס גמור כתבו המפרשים ז"ל שהוא פטור וכן יתבאר לפנינו בבבא דהמזיק את חבירו. ודיני הרב ז"ל בזאת הבבא מימרא כלשונה שם בסוף כיצד הרגל (דף כ"ז).

    ומה שכתב ואם נתהפך. פירש"י לאחר שהתחיל ליפול שנתכוון ליפול על האדם להזיקו להנאתו חייב על הבושת ואע"פ שלא נתכוון משום בושתו:

13. הלכה י״ג

    שְׁנַיִם שֶׁחָבְלוּ בְּאֶחָד כְּאֶחָד שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין וּמְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶן. הָיָה אֶחָד מִתְכַּוֵּן וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן זֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר מִן הַבּשֶׁת:

    מגיד משנה

    שנים שחבלו באחד כאחד וכו'. .

14. הלכה י״ד

    הַמִּתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ אֶת הַקָּטָן וּבִיֵּשׁ אֶת הַגָּדוֹל נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. נִתְכַּוֵּן לְבַיֵּשׁ הָעֶבֶד וּבִיֵּשׁ אֶת בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בָּשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד:

    מגיד משנה (2)

    המתכוין לבייש את הקטן וכו'. מפורש שם בהחובל (דף פ"ו):

    נתכוון לבייש את העבד וכו'. באותה ברייתא בהחובל:

15. הלכה ט״ו

    הָיְתָה לוֹ אֶבֶן מֻנַּחַת בְּחֵיקוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ מֵעוֹלָם בֵּין שֶׁהִכִּיר בָּהּ וּשְׁכָחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה וְהִזִּיקָה חַיָּב בְּנֵזֶק בִּלְבַד וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִזְרֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע וְהִזִּיק אוֹ שֶׁהִזִּיק כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן חַיָּב בְּנֵזֶק וּפָטוּר מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים:

    מגיד משנה (3)

    היתה אבן מונחת לו וכו'. מימרא פשוטה בכיצד הרגל (דף כ"ו:):

    וכן אם נתכוון וכו'. באותה מימרא שם:

    או שהזיק וכו'. משנה וסוגיא דגמרא שם:

16. הלכה ט״ז

    הַמַּזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ בְּכַוָּנָה בְּכָל מָקוֹם חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. אֲבָל אִם הֻזַּק זֶה שֶׁנִּכְנַס בְּבַעַל הַבַּיִת הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהֻזְּקוּ זֶה בָּזֶה שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

    מגיד משנה (3)

    המזיק את חבירו בכוונה ואפילו נכנס לרשות חבירו וכו'. מימרא מפורשת פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מ"ח) ובהלכות:

    אבל אם הוזק זה הנכנס וכו'. גם זה שם ופירשו בגמרא אמר רבא נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות והזיק [את בעה"ב או בעה"ב הוזק בו חייב הזיקו] בעל הבית פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה (אפילו) הזיקו בעל הבית חייב וכו' ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו [זה בזה] פטורין טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות שברשות פטור שלא ברשות חייב. ורש"י ז"ל פירש הזיקו בידים זה את זה ואפילו שלא במתכוין חייבין דבניזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח את הכד שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה ע"כ. ומה שאמרו ברשות פטור אמרו בין היזקא דבידים בין בהיזקא דממילא בלא ידע ליה ובמקום ידע ליה כתב רבינו ז"ל בכוונה. ועוד יתבאר פרק ו' וממה שאמרו הוזק זה וזה פטורין דקדקו שאונסין גמורין פטור בהם אף בנזיקין כמו שכתבתי למעלה:

    שניהם ברשות וכו'. כבר נתפרש בסמוך:

17. הלכה י״ז

    הַמְבַקֵּעַ עֵצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָרַח עֵץ מֵהֶן וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ שֶׁבִּקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל נַגָּר בֵּין בִּרְשׁוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְנִתְּזָה בְּקַעַת וְטָפְחָה עַל פָּנָיו. בְּכָל אֵלּוּ חַיָּב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים וּפָטוּר מִן הַבֹּשֶׁת:

    מגיד משנה (3)

    המבקע עצים וכו'. משנה בהמניח את הכד (דף ל"ב):

    או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות. ברייתא שם:

    ומה שכתב שלא ברשות. פסק כלישנא בתרא דרבי יוסי בר חנינא גבי הך ברייתא. ויש מפרשים שלא ברשות אבל יודע בו הוא כההיא דלעיל, ויש מי שפירש אע"ג דלא ידע ביה שאני נגר שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין והוה ליה שלא ברשות כברשות:

18. הלכה י״ח

    כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְדִין לְמִיתָה כָּךְ אוֹמְדִין לִנְזָקִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִכָּה חֲבֵרוֹ בִּצְרוֹר קָטָן שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק אוֹ בְּקֵיסָם שֶׁל עֵץ קָטָן וְחָבַל בּוֹ חַבָּלָה שֶׁאֵין חֵפֶץ זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יח) "בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף" דָּבָר הָרָאוּי לְהַזִּיק. אֲבָל חַיָּב הוּא בְּבֹשֶׁת בִּלְבַד. אֲפִלּוּ רָקַק בְּגוּפוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב בְּבשֶׁת. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הָעֵדִים לֵידַע בְּמָה הִזִּיק וּמְבִיאִין הַחֵפֶץ שֶׁהִזִּיק בּוֹ לְבֵית דִּין עַד שֶׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ וְדָנִין עָלָיו. וְאִם אָבַד הַחֵפֶץ וְאָמַר הַחוֹבֵל לֹא הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק וּכְמוֹ אָנוּס אֲנִי. וְהַנֶּחְבָּל אוֹמֵר הָיָה בּוֹ כְּדֵי לְהַזִּיק. יִשָּׁבַע הַנֶּחְבָּל וְיִטּל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

    השגת הראב״ד

    כשם שאומדין וכו' ישבע כו'. א"א יפה אמר ומה במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו בעל הבית או חבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבל אדם בעצמו והולכין אחר החזקות כיון שראו עדים שחבל בו ואין דרך אבן קטנה לחבלה כזאת לא כ"ש עכ"ל:

    מגיד משנה (4)

    כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזקין. בעיא דאיפשיטא פרק החובל (בבא קמא דף צ"א) בפירוש:

    אבל חייב הוא בבושת וכו'. פשוט הוא.

    ומ"ש רקק בגוף חבירו. שם מפורש משנה וגמרא (דף צ' וצ"א):

    ואם אבד החפץ וכו'. אינו מבואר בגמרא אבל נכון הוא מן הטענה שכתב הר"א ז"ל:

19. הלכה י״ט

    הַבַּרְזֶל אֵין לוֹ אֹמֶד אֲפִלּוּ מַחַט קְטַנָּה רְאוּיָה הִיא לְהָמִית וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְהַזִּיק. הַזּוֹרֵק אֶבֶן וּלְאַחַר שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן וְקִבְּלָהּ פָּטוּר מִכְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט ה) "וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ" פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ:

    מגיד משנה (2)

    הברזל אין לו אומד וכו'. מפורש באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו:) לענין מיתה וכ"ש לענין ניזקין ודוקא כעין מחט שהיא חדה אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקל שאינו מחודד כלל אומדין אותו כשאר דברים כמו שמפורש שם ונתבאר פ"ג מהלכות רוצח:

    הזורק אבן ולאחר וכו'. מחלוקות שונות פרק המניח את הכד (דף ל"ג) ופסק כפסק ההלכות שם:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות חובל ומזיק אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי