משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות חובל ומזיק

רמב״ם הלכות חובל ומזיק פרק ז

19 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנָּה הַדָּבָר וְלֹא נִפְסְדָה צוּרָתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָמְרוּ הוֹאִיל וְהִפְחִית דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה חַיָּב וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְחִית מִדְּמֵיהֶן:

   מגיד משנה (2)

   המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל וכו'. דין ההיזק שלא ניכר שהוא פטור מן התורה מפורש בגיטין פ' הניזקין (גיטין דף נ"ג:) דקי״ל כר״י דאמר הכי כדאיתא בהלכות פרק ראשון דב״ק:

   אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן וכו'. משנה בהניזקין (דף נ"ב:) ומבואר בגמרא וברייתא פ"ק דב"ק (דף ה'):

2. הלכה ב׳

   כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁטִּמֵּא אֳכָלִין טְהוֹרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁדִּמֵּעַ לוֹ פֵּרוֹת אוֹ עֵרֵב לוֹ טִפַּת יֵין נֶסֶךְ בְּתוֹךְ יֵינוֹ שֶׁהֲרֵי אָסַר עָלָיו הַכּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שָׁמִין מַה שֶּׁהִפְסִיד וּמְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּזִּיקִין:

   מגיד משנה

   כיצד הרי שטימא אוכלין טהורים וכו'. מבואר שם. ומה שכתב מן היפה שבנכסיו נתבאר פירקא קמא דבבא קמא דאמרינן כולן כאבות הן לשלם ממיטב:

3. הלכה ג׳

   וְדָבָר זֶה קְנָס הוּא שֶׁקְּנָסוּהוּ חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד מִן הַמַּשְׁחִיתִים הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טָהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר פָּטוּר אֲנִי. לְפִיכָךְ אִם מֵת זֶה שֶׁהִזִּיק הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר אֵין גּוֹבִין הַנֵּזֶק מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא קָנְסוּ חֲכָמִים אֶלָּא זֶה שֶׁעָבַר וְהִזִּיק. אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם לֹא קְנָסוּהוּ. וְכֵן הַמַּזִּיק הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס פָּטוּר שֶׁלֹּא קָנְסוּ אֶלָּא הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק מִדַּעְתּוֹ:

   מגיד משנה (3)

   ודבר זה קנס וכו'. נתבאר טענה זו במימרא דר"י דלעיל (בירושלמי שם):

   לפיכך אם מת זה שהזיק וכו'. מימרא בגיטין בהשולח (גיטין מ"ד:) והוא בהלכות פירקא קמא דב״ק:

   וכן המזיק וכו' בשגגה וכו'. מפורש במשנה בהניזקין (גיטין דף נ"ב ע"ב) בשוגג פטור:

4. הלכה ד׳

   הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ אֶת הַזֶּבַח בְּמֵזִיד חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. בְּשׁוֹגֵג פְּטוּרִין. וְכֵן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּפָרַת חַטָּאת וּבְמֵי חַטָּאת בְּמֵזִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם. בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר:

   השגת הראב״ד

   הכהנים שפגלו וכו'. א"א במאי דאמר במזיד חייבים לשלם שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם אפילו במזיד וקי"ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משום הכי לא קנסו בו מזיד עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   הכהנים שפגלו את הזבח במזיד וכו'. משנה שם בהניזקין [דף נ"ד]:

   וכן העושה מלאכה וכו'. כתב הר"א ז"ל א"א זה שיבוש שאפי' עשה מעשה וכו'. ובאמת סוגית הגמ' בפשטה כדבריו דגבי פלוגתא דהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק אי לא אמר התם מתיב ר' אלעזר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב ומתוך קושיא זו אמרו כי אמרי' פטור בפרה כגון שהכניסה לרבקה וכו' ואילו למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ברייתא כפשטה שפיר אתיא וי"ל שרבינו ז"ל סובר דהך אוקימתא עיקרית אע"ג דאתעבידא אליבא למאן דאמר שמיה היזק ולית הלכתא כוותיה. וטעמא משום דס"ל דה"ה הוה מצי למימר וליטעמיך אמאי לא קנסו בהו רבנן כי היכי דקנסו מטמא וחביריו אלא דלא אמר והרבה כמוהו בגמ' ומה שכתב הראב"ד לחלק בין זו למטמא וחביריו משום דהכא להנאתו מתכוין אטו מטמא ואינך אי הוה בהו הנאה מי מפטרי. זה נראה לי שהכריחו לרב ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל דעתו כדעת הר"א ז"ל:

5. הלכה ה׳

   הִכְנִיס פָּרָה לְמַרְבֵּק כְּדֵי שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֵּי חַטָּאת. פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם:

6. הלכה ו׳

   הַמְנַסֵּךְ יֵין חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה לֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת. אוֹ שֶׁהָיָה מוּמָר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם. אוֹ שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל הַהַתְרָאָה שֶׁהֲרֵי הוּא מוּמָר. הֲרֵי זֶה אוֹסֵר הַיַּיִן וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהֵיאַךְ יִתְחַיֵּב זֶה לְשַׁלֵּם וַהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיְּנַסֵּךְ:

   השגת הראב״ד

   לא נאסר היין וכו'. א"א לצעורי קא מיכוין עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   המנסך יין חבירו לע״ז וכו'. בחולין פרק השוחט (חולין דף מ"א) מימרא דר״נ ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין ישראל אוסר דבר שאינו שלו דלצעורי קא מתכוין:

   וחייב לשלם. כרב דאמר הכי בהנזקין (דף נ"ב:) וכגון שהגביהו תחלה וקנאו ועדיין לא נתחייב בנפשו וכן מפורש בגמרא כדברי רבינו ז"ל:

7. הלכה ז׳

   כָּל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כִּשְׁאָר הַמַּזִּיקִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוּא הַמַּזִּיק זֶה הַנֵּזֶק עַצְמוֹ בָּאַחֲרוֹנָה הוֹאִיל וְהוּא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹן חַיָּב. כֵּיצַד. הַזּוֹרֵק כְּלִי שֶׁלּוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת וּבָא אַחֵר וְקָדַם וְסִלֵּק אֶת הַכָּרִים מֵעַל הָאָרֶץ וְנֶחְבַּט הַכְּלִי בָּאָרֶץ וְנִשְׁבַּר חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם כְּאִלּוּ שְׁבָרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁסִּלּוּק הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת גָּרַם לוֹ שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

   השגת הראב״ד

   גרם לו שישבר וכו'. א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ"ל:

   וכן כל כיוצא בזה. א"א לא ראיתי שיבוש כזה הזורק לעולם פטור דפסיקי גיריה והמסלק אם כדברי הרב חייב ואם כדברי אחרים פטור כדכתיבנא עכ"ל:

8. הלכה ח׳

   הַזּוֹרֵק כְּלִי שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל בַּעַל הַכְּלִי וְקָדַם בַּעַל הַכְּלִי וְהֵסִיר הַכָּרִים הַזּוֹרֵק חַיָּב שֶׁזְּרִיקָתוֹ הוּא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹן לִשְׁבִירַת הַכְּלִי. וְאִם קָדַם אַחֵר וְסִלְּקָן שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין הַזּוֹרֵק וְהַמְסַלֵּק שֶׁשְּׁנֵיהֶם גָּרְמוּ לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל זֶה:

   השגת הראב״ד

   הזורק חייב וכו'. א"א לא ראיתיו:

   מגיד משנה (3)

   (ז-ח)

   כל הגורם להזיק ממון חבירו וכו'. זה מבואר בכמה מקומות דאית לן דיני דגרמי:

   כיצד הזורק כלי וכו' הזורק כלי של חבירו. דעת רבינו ז"ל לפי הנראה כך הוא שנינו שם (דף כ"ו:) אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור בעידנא דשדייה פסוקי פסוק גיריה ע"כ בכיצד הרגל וז"ל ההלכות מסתברא דלית הלכתא בהא כרבה משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי וכו' והרב מפרש כך זרק כלי של חבירו מראש הגג ובא אחר וסילק הכרים וכסתות שהיו תחתיו או קדם בעל הכלי וסילקן פטור הזורק דבעידנא דשדא פסיקי גיריה שהרי לא היה ראוי לישבר באותה שעה אבל בדין המסלק כשאינו בעל הכלי לא דבר רבה ואולי אף רבה יחייב אותו שבשביל מעשה נעשה כל ההיזק והרב אלפסי ז"ל כתב דלית הלכתא כרבה פירוש דבריו לדעת רבינו שאין הלכה כדברי רבה שפטר הזורק אלא אף הזורק חייב שהוא היה גורם ראשון ואלמלא זריקתו לא נשבר בשום צד הילכך כשאין המסלק בעל הכלי משלמין בין שניהם וכשהוא בעל הכלים משלם הזורק ואין בגירסת הרב או קדם הוא דמשמע הזורק ומצאתי בהלכות וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן ודעת הר"א כפירש"י ז"ל:

9. הלכה ט׳

   וְכֵן הַשּׂוֹרֵף שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה בַּשְּׁטָר. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוּף הַשְּׁטָר מָמוֹן הֲרֵי גָּרַם לְאַבֵּד הַמָּמוֹן. וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ הַמַּזִּיק שֶׁשְּׁטָר מְקֻיָּם הָיָה וְכָךְ וְכָךְ הָיָה כָּתוּב בּוֹ וּמֵחֲמַת שֶׁשְּׂרָפוֹ הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי הַנְּיָר בִּלְבַד:

   מגיד משנה

   וכן השורף שטרותיו וכו'. פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ח) כרפרם ודלא כרבה וכ״כ בהלכות כל הבבא:

10. הלכה י׳

    וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּשִׁמְעוֹן וּמָכַר הַשְּׁטָר לְלֵוִי וְחָזַר אַחַר שֶׁמְּכָרוֹ וּמְחָלוֹ לְשִׁמְעוֹן. הֲרֵי נִפְטַר שִׁמְעוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ וְנִתְחַיֵּב רְאוּבֵן לְשַׁלֵּם לְלֵוִי כָּל מַה שֶּׁבַּשְּׁטָר. שֶׁהֲרֵי גָּרַם לוֹ לְאַבֵּד הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁשְּׂרָפוֹ. וְכֵן אִם מְחָלוֹ יוֹרֵשׁ רְאוּבֵן מְשַׁלֵּם הַמּוֹחֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו:

    מגיד משנה

    וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר וכו'. מימרא בהכותב (דף פ"ז) בכתובות. ומ"ש כל מה שבשטר, לומר אפילו לקחו במנה ושוה אלף מוציאין אלף מן המוחל וכ"כ ז"ל:

11. הלכה י״א

    וְכֵן הָעוֹשֶׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וְחָזַר וְשִׁחְרְרוֹ חַיָּב הַמְשַׁחְרֵר לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַחוֹב שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ וְגָרַם לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ. וְכוֹפִין אֶת בַּעַל חוֹב גַּם הוּא לְשַׁחְרֵר הָעֶבֶד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה. וְכֵן הַדּוֹחֵף מַטְבֵּעַ חֲבֵרוֹ וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָרַד לַיָּם חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי גָּרַם לִפְחוֹת דָּמֶיהָ. וְכֵן הַמְרַקֵּעַ דִּינְרֵי חֲבֵרוֹ וְהֶעֱבִיר צוּרָתָן חַיָּב לְשַׁלֵּם מִשּׁוּם גּוֹרֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים:

    השגת הראב״ד

    העושה עבדו אפותיקי וכו'. א"א הרב אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה עכ"ל:

    מגיד משנה (2)

    וכן העושה עבדו אפותיקי וכו'. כתב עליו הר״א א״א הרב אינו פוסק כן וכו' דהתם בדחבריה קא עביד מעשה (אבל הכא אמר בדנפשיה קא עביד). ואיני יודע אם נתכוון הר״א ז״ל באמרו הרב לרב אלפס ז״ל כדרכו בשאר המקומות אם לא לפי שלא נמצא דבר בהלכות הרב ז״ל ובקצתן נמצא כרשב״ג וכיון שכן הדרינן לכללין כ״מ ששנה רשב״ג במשנתנו הלכה כמותו וזו משנה פרק השולח (גיטין דף מ':) וכ״ש שהדבר הכרחי כאן לפסוק הלכה כמותו דהא טעמא דידיה משום דס״ל דמזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן דקי״ל כדינא דגרמי כ״ש במזיק זה שהוא חייב דהא אלים טפי כדמוכח בהדיא פרק המניח את הכד (דף ל"ג:) גבי שחטו בשרו מותר וכ״כ הרמב״ן וז״ל וכן הא דאמר בהשולח עשה עבדו וכו' כרשב״ג דהא דיינינן דינא דגרמי וכן נמצא במקצת נוסחי הלכות רבינו הגדול וקי״ל כרשב״ג דדינא דגרמי הוא וכן עיקר ע״כ ואלו הן דברי רבינו. ודע שהמחלוקת הזה אינה אלא באפותיקי מפורש שאם מת אינו גובה משאר נכסים וכששחררו נחלקו אבל באפותיקי מפורש סתם פשיטא דמשחרר חייב שהרי אפילו מת גובה משאר נכסים בנימוקי הרשב״א ז״ל וכ״נ מדברי רבינו פרק י״ח מהלכות מלוה ולוה:

    וכן הדוחף מטבע חבירו וכו' וכן הצורם אזן פרה וכן המרקע מטבע חבירו. שלשתן פטר בהן רבה בהגוזל עצים (דף נ"ח) משום דלית ליה דינא דגרמי אבל המפרשים כתבו דלדידן בכולהו חייב וכן דעת ר"ח והלכות ויתר הפוסקים ז"ל:

12. הלכה י״ב

    הַזּוֹרֵק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגַּג לָאָרֶץ וְלֹא הָיָה תַּחְתָּיו כֵּלִים. וְקָדַם אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל כְּשֶׁהוּא בַּאֲוִיר קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לָאָרֶץ. הֲרֵי זֶה הָאַחֵר פָּטוּר שֶׁלֹּא שָׁבַר אֶלָּא כְּלִי שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁבֵר מִיָּד בְּוַדַּאי וְנִמְצָא כְּשׁוֹבֵר כְּלִי שָׁבוּר וְאֵין זֶה כְּגוֹרֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה פָּטוּר:

    מגיד משנה

    הזורק כלי מראש וכו'. זו מימרא פסוקה פ' כיצד הרגל (דף כ"ו:) ומתוך לשון רבינו נראה שהזורק חייב אם הכלי אינו שלו וכ"מ מתוך מה שכתב למעלה וכן עיקר:

13. הלכה י״ג

    שׁוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד לַהֲרִיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. וְאִילָן הָעוֹמֵד לִקְצִיצָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים. וְקָדַם אֶחָד וְשָׁחַט שׁוֹר זֶה וְקָצַץ אִילָן זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים. חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעָן מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהָרְגוֹ וּלְקָצְצוֹ. הוֹאִיל וְהוּא עוֹמֵד לְכָךְ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

    מגיד משנה

    שור שהיה עומד וכו'. דין זה מפורש סוף פ' החובל (בבא קמא דף צ"א:) ודעות אלו שכתב הרב ז״ל אם הוא דבר קצוב או למראית העין סברות הם כתובות בהלכות ורי״ף ז״ל הכריע דעת האחרון שהוא דבר קצוב וכתב הרשב״א ז״ל ומ״מ לא מגבינן ליה בבבל דהא אמר לעיל דלא עבדינן שליחותייהו בכל מידי דלא חסריה ממונא אבל אי תפס לא מפקינן מיניה ע״כ. וכבר ביאר הרב ז״ל דינים אלו פ״ה מהלכות סנהדרין:

14. הלכה י״ד

    וְכֵן מִי שֶׁשָּׁחַט חַיָּה וְעוֹף וּבָא אַחֵר וְכִסָּה הַדָּם שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַשּׁוֹחֵט. חַיָּב לִתֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא נוֹתֵן קְנָס קָצוּב וְהוּא עֲשָׂרָה זְהוּבִים. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּעָלִים מֵעֲשׂוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֵן רְאוּיִין לַעֲשׂוֹתָהּ וְקָדַם אַחֵר וַעֲשָׂאָהּ מְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים עֲשָׂרָה זְהוּבִים:

15. הלכה ט״ו

    שָׁמִין לַמַּזִּיק בְּיָדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין לוֹ אִם הִזִּיק מָמוֹנוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָרַג בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו שָׁמִין כַּמָּה הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה וְכַמָּה הַנְּבֵלָה שָׁוָה. וְכַמָּה הָיָה הַכְּלִי שָׁוֶה וְהוּא שָׁלֵם וְכַמָּה שָׁוֶה עַתָּה. וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת לַנִּזָּק עִם הַנְּבֵלָה אוֹ הַכְּלִי הַשָּׁבוּר. כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּשׁוֹרוֹ שֶׁהִזִּיק שֶׁדִּין אֶחָד הוּא. דָּרַךְ עֲנָבִים שֶׁל חֲבֵרוֹ שָׁמִין לוֹ הֶזֵּקוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה (2)

    שמין למזיק בידו וכו'. זהו לשואל האמור פירקא קמא דבב"ק (דף י"א) ובפ' השואל במציעא (דף צ"ו וצ"ז) ואיתא בהל':

    כיצד הרי שהרג בהמה וכו'. פשוט הוא:

16. הלכה ט״ז

    כְּשֶׁגּוֹבִין הַפְּחָת מִן הַמַּזִּיק גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלּוֹ. אִם אֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין גּוֹבִין מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע כֻּלָּן גּוֹבִין מֵהֶן מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו:

    מגיד משנה (2)

    כשגובין את הפחת וכו'. מפורש פ"ק דב"ק (דף ה') כולן כאבות הן לשלם ממיטב ודין המטלטלין שם נתבאר פסק כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וכן בהלכות:

    וכן האונס ומפתה ומוציא שם רע. שלשתן נתפרשו בההיא דכולן כאבות הן לשלם ממיטב:

17. הלכה י״ז

    כָּל הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הִזִּיק. הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבַּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְנוֹטֵל כְּמוֹ שֶׁיִּטְעֹן הַנִּגְזָל. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּנִגְזָל:

    מגיד משנה

    כל המזיק ממון חבירו וכו'. מפורש בסוף הכונס (בבא קמא דף ס"ב):

18. הלכה י״ח

    כֵּיצַד. לָקַח כִּיס חֲבֵרוֹ וְהִשְׁלִיכוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ. אוֹ שֶׁמְּסָרוֹ בְּיַד אַנָּס וְאָבַד. בַּעַל הַכִּיס אוֹמֵר זְהוּבִים הָיָה מָלֵא וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ שֶׁמָּא עָפָר אוֹ תֶּבֶן הָיָה מָלֵא. הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ אָמוּד לְהַפְקִידָן אֶצְלוֹ וְדַרְכָּן לְהַנִּיחָן בַּכִּיס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם אֵין דַּרְכָּן לְהַנִּיחָן בִּכְלִי זֶה הוּא פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁחָטַף חֵמֶת אוֹ סַל מְלֵאִים וּמְחֻפִּים וְהִשְׁלִיכָם לַיָּם אוֹ שְׂרָפָן. וְטָעַן הַנִּזָּק שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בְּתוֹכָן. אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ מַרְגָּלִיּוֹת בְּסַלִּים וּבַחֲמָתוֹת. וְאִם תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בָּהּ וְנוֹטֵל מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה (2)

    כיצד לקח כיס חבירו וכו'. זה מעשה שם ההוא גברא וכו'. ומה שכתב נשבע, סמוך לזה הוא שם משתבע ושקיל: והוא שיטעון דברים שהוא אמוד וכו'. מפורש שם:

    אבל אם אין דרכו וכו' כיצד הרי שחטף חמת וכו'. מתוך דברי רבינו ז"ל נראה שהוא סובר דבעיין דגמ' גבי ההוא גברא דלעיל דסלקא בתיקו היא בדבר שידוע שאין דרכו להניחו שם וזה טוען שהניחו שם והלה הזיקו ומשום דסלקא בתיקו פסק הרב שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל התיקו האמורין בגמ' אבל יתר המפרשים ראיתי שפירשו השאלה אותו הענין הנזכר באותו מעשה אם היה ראוי להניחו שם אם לאו אבל פשוט הוא שאם אין דרכו שאינו נוטל בשום צד ודברי רבינו ז"ל נראין דמשמע דלא ליבעו דרך בני אדם כיצד הוא כיון דלישיילינהו לאינשי אבל לשון הגמ' נראה כדברי האחרים דקאמרי מימנעו אינשי וכו' ומ"מ אם יש עדים שאותו דבר שהוא טוען היה שם אע"פ שאין דרך להניחו גובין מן המזיק וכו' ונותנין לניזק בלא שבועה כך העלה הרשב"א ז"ל בזה שלא כדברי התוספות:

19. הלכה י״ט

    יָדַע הַמַּזִּיק שֶׁהַכִּיס הָיָה בּוֹ זְהוּבִים אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיוּ. וְאוֹמֵר הַנִּזָּק אֶלֶף הָיוּ. נוֹטֵל אֶלֶף בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַפִּקָּדוֹן:

    השגת הראב״ד

    ידע המזיק וכו'. א"א בענין הפקדון עיינתי ומה שאמר שם אינו מחוור אלא ה"ז כאותו מעשה של שק צרור שהוא מביא לשם שנשבע ונוטל וההפרש שהוא כותב שם בין ענין זה לענין שק צרור אינו כלום דנהי דסיגין ומטכסין הוו כחטים ושעורים אבל שק ומטכסין טענו מיהא והודה לו בשק ואמר איני יודע במטכסין להוי כמודה במקצת ואיני יודע במקצת ויטול בלא שבועה אלא טעמא אחרינא אית לן בה ובין הכא ובין התם ישבע ויטול כמעשה דשק צרור עכ"ל:

    מגיד משנה

    ידע המזיק שהכיס היה בו וכו'. דין זה יתבאר פ"ה מהלכות שאלה ופקדון בארוכה טעם המחבר והרב המשיג:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות חובל ומזיק אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי