משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות חובל ומזיק

רמב״ם הלכות חובל ומזיק פרק ה

13 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   אָסוּר לְאָדָם לַחֲבל בֵּין בְּעַצְמוֹ בֵּין בַּחֲבֵרוֹ. וְלֹא הַחוֹבֵל בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַמַּכֶּה אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה דֶּרֶךְ נִצָּיוֹן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ג) "לֹא יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ". אִם הִזְהִירָה תּוֹרָה מִלְּהוֹסִיף בְּהַכָּאַת הַחוֹטֵא קַל וָחֹמֶר לְמַכֶּה אֶת הַצַּדִּיק:

   מגיד משנה (2)

   אסור לחבול בין בעצמו וכו'. זה מפורש במשנה ובגמרא בהחובל (דף צ' וצ"א) שאין אדם רשאי לחבול בעצמו:

   אלא כל המכה אדם כשר וכו' עובר בלא תעשה. מפורש בכמה מקומות ואיתא באלו נערות (דף ל"ה):

2. הלכה ב׳

   אֲפִלּוּ לְהַגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אָסוּר וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ הֲרֵי זֶה רָשָׁע:

   מגיד משנה

   אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכו'. מימרא בסנהדרין פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ח):

3. הלכה ג׳

   הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן תַּשְׁלוּמִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָאו זֶה נִתָּן לְתַשְׁלוּמִין. וַאֲפִלּוּ הִכָּה עֶבֶד חֲבֵרוֹ הַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי יֶשְׁנוֹ בְּמִקְצָת מִצְוֹת. וְעַכּוּ"ם שֶׁהִכָּה אֶת יִשְׂרָאֵל חַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב יב) "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי":

   מגיד משנה (3)

   המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה וכו'. מפורש באלו נערות:

   ואפילו הכה עבד וכו'. הכי אסקינן בהחובל (דף פ"ח) דעבד אחיו הוא במצות והרי הוא כאשה והדין מבואר באלו הן הגולין במכות (דף ח' ט'):

   עכו״ם שהכה את וכו'. מימרא בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ח:):

4. הלכה ד׳

   קְנָס קָנְסוּ חֲכָמִים לְאֵלּוּ הַשּׁוֹטִים בַּעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁיִּהְיֶה הַנֶּחְבָּל נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁזֶּה חָבַל בּוֹ חֲבָל זֶה וְנוֹטֵל מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל וְלֹא רָאוּהוּ בְּעֵת שֶׁחָבַל בּוֹ וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר אַתָּה חָבַלְתָּ בִּי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל:

   השגת הראב״ד

   קנס קנסו וכו'. א"א לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן ע"כ האמינוהו לזה בשבועה עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   קנס קנסו חכמים וכו'. כתב הר"א ז"ל א"א לא היה קנס וכו'. ודעת רבינו שהוא קנס שאין לך עדות מתקיימת בלא ראייה ובלא ידיעה ברורה בזה העדות ולא נפקא לן מידי לענין דינא:

   כיצד היו שני עדים וכו'. פירוש ידו רשותו ומשנה היא בפרק כל הנשבעין (סנהדרין דף מ"ד) בשבועות כת"ק:

5. הלכה ה׳

   בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיְתָה הַמַּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַכּוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ שֶׁהָיָה עִמָּהֶם שְׁלִישִׁי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁזֶּה הַנֶּחְבָּל אָמַר לוֹ לַחֲבל בּוֹ וּלְהִתְרַעֵם עַל אַחֵר. אֲבָל אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר וְהָיְתָה הַמַּכָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה נְשִׁיכָה בֵּין כְּתֵפָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה:

   מגיד משנה

   במה דברים אמורים כשהיתה וכו'. מימרא שם (דף מ"ו:) בגמרא. ומה שכתב נשיכה בין כתפיו דוקא נשיכה שאי אפשר לתלות שבכותל נתחכך וחבל בעצמו הא לאו הכי תלינן ויהיה נוטל בשבועה בדוקא כדאיתא בגמרא בהדיא:

6. הלכה ו׳

   הוֹדָה הַחוֹבֵל שֶׁהוּא חָבַל מְשַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים הָיוּ שָׁם שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ יָדוֹ שָׁלֵם בִּשְׁעַת הַמְּרִיבָה וְיָצָא חָבוּל. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים כְּלָל הוּא אוֹמֵר חָבַלְתָּ בִּי וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ פָּטוּר מִן הַנֵּזֶק וּמִן הַצַּעַר וְחַיָּב בְּשֶׁבֶת וּבְבשֶׁת וּבְרִפּוּי עַל פִּי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אִם כָּפַר וְאָמַר לֹא חָבַלְתִּי נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת:

   השגת הראב״ד

   הודה החובל וכו'. א"א לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא וזה אע"פ שמודה לו בחבלה אינו יודע באומד לפיכך פטור מהם אבל השבת והריפוי שהם נראים לעין חייב ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   הודה שחבל וכו' משלם חמשה דברים שהרי העדים וכו'. דעת הרב ז"ל שאין זה מודה בקנס כיון שיש שם עדים כפי מה שהתבאר בהל' גניבה פ"ג וכן דעת רבו רבינו יהוסף אבן מיגש ז"ל שם בפירושיו:

   אבל אם לא היו עדים וכו' פטור מנזק ומן הצער וחייב בבושת ושבת וריפוי. כתב הר"א ז"ל א"א לא ידעתי למה פטור מאלו וכו'. לא הכריע הרב הדבר ואני תמה בדבריו שהרי בפ"ק דב"ק (דף ד':) גרסינן תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין ד' שומרים וחמשה דברים אלו וארבעה אבות השנויים שם במשנה ור' חייא תני כ"ד וקא חשיב תשלומי כפל וכו' ואקשינן רבי אושעיא אמאי לא תני הני ואמר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי נראה בכאן שכל אלו הדברים ממון בפירוש ועוד שם מזו הסוגיא האונס והמפתה דממונא נינהו ליתני ופריק מאי היא אי צער תנא לה וכו' אי פגם היינו נזק מאי אית לך למימר קנסא בקנסא לא קא מיירי גם זה נראה מבואר וגרסינן בהחובל אדם באדם ואדם בשור דממונא הוא ליעביד שליחותייהו הקשו על התירוץ שעשו כי עבדינן שליחותייהו בממונא בקנסא לא קא עבדינן מאדם באדם. וי"ל בזו דאגב דברים שהזכיר הרב שהן ממון קא פריך וע"ק שהרי שנינו באלו נערות (דף מ"א) האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ופגם היינו נזק דהכי אמר התם (דף מ':) פגם רואים כמה אדם רוצה ליתן ליקח שפחה לעבדו (שיש לו קורת רוח ממנו) בין בעולה לבתולה וזהו נזק ומפורש בסוגיא דלעיל שהבאתי פגם היינו נזק וכיוצא בזה שנינו בשבועת הפקדון (דף ל"ו:) אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בשת ופגם ע"פ עצמו קשה מזה שרבינו ז"ל עצמו כתב פ"ב מה' נערה בתולה לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אלא בושת ופגם וצער משלם ע"פ עצמו ונכפל זה שם ג' פעמים וסוף דבר איני רואה מקום ישען בו הרב ז"ל אלא שנמשך בזה אחר דעת רבו ז"ל שכתב בפרק כל הנשבעין ואולי נגרר אחר מה שאמרו בכיצד הרגל קנסא קא מגבית בבבל גבי חבלות ואין זו ראיה שאינו קנס לענין הודאה אלא לענין דאין דנין אותו בבבל משום דלא שכיח כדאיתא פרק החובל ובודאי לאו קנס הוא נזק שהרי אינו משלם יתר על מה שהזיק אלא כמה שהזיק ודברי הרב ז"ל גבי דברי הרב המשיג צריך לי עיון. ופ"א מהל' טוען ונטען נראה כדעת הר"א ז"ל שהוא חייב על הכל ושם יתבאר עוד בדין זה:

7. הלכה ז׳

   וְלָמָּה מְשַׁלֵּם אָדָם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ. שֶׁהַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי מָמוֹן הוּא וְלֹא קְנָס. שֶׁאִם לֹא יִתֵּן לוֹ הֲרֵי חִסְּרוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מִתְרַפֵּא בּוֹ וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ. וְהַבּשֶׁת לֹא הִגִּיעָה לוֹ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ שֶׁהוּא חָבַל בּוֹ. שֶׁהַנֶּחְבָּל שֶׁלֹּא חָבַל בּוֹ [בִּפְנֵי] אָדָם אֵין לוֹ בֹּשֶׁת וְהוֹדָאָתוֹ בְּבֵית דִּין הִיא שֶׁבִּיְּשָׁה אוֹתוֹ:

   השגת הראב״ד

   שביישה אותו וכו'. א"א סוף דבר דינא דגיתי הוא זה עכ"ל:

8. הלכה ח׳

   נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּבשֶׁת בֵּין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ אִם חָבַל בּוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּבֵין בּשֶׁת הַמַּגִּיעַ לוֹ בְּעֵת שֶׁהוֹדָה בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁחָבַל בּוֹ. לְפִיכָךְ מְשַׁלֵּם אָדָם בּשֶׁת עַל פִּי עַצְמוֹ:

9. הלכה ט׳

   אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ:

   מגיד משנה

   אינו דומה המזיק את חבירו וכו'. משנה וברייתא בהחובל (ב"ק דף צ"ב):

10. הלכה י׳

    וְאָסוּר לַנֶּחְבָּל לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִמְחל אֵין זוֹ דֶּרֶךְ זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹבֵל וְנִתְחַנֵּן לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְיָדַע שֶׁהוּא שָׁב מֵחֶטְאוֹ וְנִחָם עַל רָעָתוֹ יִמְחל לוֹ. וְכָל הַמְמַהֵר לִמְחל הֲרֵי הוּא מְשֻׁבָּח וְרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

    מגיד משנה

    ואסור לנחבל וכו'. משנה שם:

11. הלכה י״א

    וְעוֹד יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּין נִזְקֵי גּוּפוֹ לְנִזְקֵי מָמוֹנוֹ. שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ סַמֵּא אֶת עֵינִי קְטַע אֶת יָדִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה בְּכָךְ. אֲבָל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ קְרַע אֶת כְּסוּתִי שְׁבֹר אֶת כַּדִּי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם לֹא אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשָׁהוּ לְהַשְׁחִית:

    מגיד משנה

    ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי וכו'. שנינו סוף החובל האומר סמא את עיני וכו' ע"מ לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי וכו' ע"מ לפטור פטור ע"כ ואקשינן עלה בגמרא (דף צ"ג) מדתני הכני ופצעני ע"מ לפטור פטור אמר רב ששת משום פגם משפחה פירוש בסמא את עיני איכא פגם שהוא חסר אבר משא"כ בהכני פצעני ואמר תו אמר ר' הושעיא משום פגם משפחה רבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו ר' יוחנן אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן תניא נמי הכי הכני ופצעני ע"מ לפטור ואמר לו הן זה הן שהוא כלאו (שבר את כדי) קרע את כסותי ע"מ לפטור ואמר לו לאו זה לאו שהוא כהן ופירוש כשאמר הן בתמיה הוא כלאו וכשאמר לאו בתמיה הרי הוא כהן. ודע שרבינו ז"ל מפרש דר' יוחנן לא קאי אראשי איברים דמתני' דלימא דטעמא דמתני' מפני שאמר לו הן כמתמיה וכדפירש"י ז"ל אלא דר' יוחנן דינא באנפי נפשיה הוא ובהכני ופצעני הוא בדוקא אבל בראשי איברים אפילו אמר הן בניחותא חייב וזהו שהזכיר רבינו בראשי איברים בדוקא אבל בהכני ופצעני ודאי הרי הן כנזקי ממון וכן עיקר ולא הביא הרב ז"ל דין המדבר בתמיה לפי שהוא פשוט: אבל האומר קרע וכו':

12. הלכה י״ב

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבָּאוּ הַכֵּלִים לְיָדוֹ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת שְׁמִירָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁאוּלִין אוֹ מֻפְקָדִין אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁבֹר וּקְרַע וְעָשָׂה כֵן חַיָּב לְשַׁלֵּם עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ קַח כְּלִי זֶה וְשַׁבְּרוֹ. בֶּגֶד זֶה וְקָרְעוֹ. וְעָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

    מגיד משנה

    בד"א וכו'. זה מבואר בגמרא שם (דף צ"ב):

13. הלכה י״ג

    הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבֹר כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר וְעָשָׂה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וּכְאִלּוּ אָמַר לוֹ סַמֵּא עֵינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנָת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹשֶׂה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. הֲרֵי זֶה הָאוֹמֵר לוֹ שֻׁתָּפוֹ בָּעָוֹן וְרָשָׁע הוּא. שֶׁהֲרֵי הִכְשִׁיל עִוֵּר וְחִזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה:

    מגיד משנה

    האומר וכו'. שם משנה כדברי רבינו:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות חובל ומזיק אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי