פרקי אבות פרק ג משנה ח

רבינו עובדיה ז"ל פי' כל השוכח דבר אחד ממשנתו בשביל שלא חזר עליו מעלין עליו כאלו מתחייב בנפשו שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ושגגתו עולה זדון. א"נ כאלו מתחייב בנפשו לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו. תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכחה, עכ"ל:

והר"ר משה אלשקאר ז"ל פי' יכול אפי' תקפה עליו משנתו כלומר שנתקשה עליו הבנת המשנה או הלימוד ולכך שכחה תלמוד לומר ופן יסורו. וי"מ יכול אפי' תקפה עליו משנתו פי' נתגברה עליו ואנסתו כמו אם יתקפו האחד וגו' ששכח מחמת חליו או אונס כגון רב יוסף ששכח למודו מחמת אונסו עכ"ל:

ורשב"ם פירש אפילו תקפה עליו כגון חמרא דתקיף שהחמיץ והכבידה עליו משנתו ונשתכחה ממנו:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב בשם רבו ז"ל ושננתם לבניך מלשון לחם משנה שהחזרה היא עיקר הלמוד והיא הנקראת למוד לשמה שהרי כשלומד האדם פעם ראשונה הוא להבין אבל פעם שניה לומד תורה לשמה:

ואפשר לומר שרבינו יעקב כשאמר לעיל מעלה עליו הכתוב הוא זה הכתוב בעצמו שמביא ר' דוסתאי והוא רק השמר לך ושמור נפשך וגו' אלא דפליגי בפירוש הפסוק כי רבי יעקב סבר כי מה שאמר הכתוב ופן יסורו מלבבך וגו' שהוא מיותר הכוונה הוא להוסיף עוד על מ"ש השמר לך פן תשכח כלו' לא זה בלבד אלא אפי' הסרה מועטת שתסיר אותם מלבבך ומחשבתך השמר לך שלא יסורו לעולם מלבבך נפקא מינה שאם הפסיק מחשבתו ודבר בדברים בטלים הרי הוא מתחייב בנפשו כי כן אמר השמר לך ושמור נפשך פן יסורו שאם יסורו מלבבך נמצא שלא שמרת את נפשך והקדים השמר לך פן תשכח להשמיענו שמה שמוסיף להעניש גם על הסרה מועטת הוא בשביל שיודע הוא ית' שממנה יבא אל השכחה כי הא בהא תליא ועבירה גוררת עבירה. ורבי דוסתאי אמר שמ"ש הכתוב ופן יסורו מלבבך וגו' אין הכוונה להוסיף ולענוש על ענין יותר פרטי מהשכחה רק הכתוב בא להקל ולא להחמיר כי הייתי אומר אפי' תקפה עליו משנתו הוא מתחייב בנפשו על זה בא להקל ואמר ופן יסורו מלבבך דוקא הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו ואמר עד שישב שהיא מלה מיותרת שהיה די בשיאמר עד שיסירם מלבו לדחות דברי רבי יעקב שלא בא לחייב את המהלך דרך עראי אלא עד שישב דרך קבע ויסירם מלבו:

ואפשר עוד לומר כשנדייק כל דנקט לאתויי מאי ואין לומר שבא לרבות שאפי' דבר א' לבד ששכח מתחייב בנפשו כיון שהוא אמר בפירוש בדבריו דבר א' והול"ל השוכח דבר א' וגו'. ועוד אעיקרא דדינא פירכא דמנא ליה לר"מ שאפי' בשביל דבר אחד מתחייב בנפשו שאם היה אומר הכתוב השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך היה המ"ם מ"ם מקצתית להודיע שאפי' מקצת שישכח מתחייב בנפשו, אמנם אמר את הדברים ומיעוט רבים שנים ומהיכן יצא לו שאפי' בשביל דבר א' ששכח מתחייב בנפשו, ואפשר שבא לרבות דבין שוכח מחמת עצלות או מחמת אונס שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ"ה הוא מתחייב בנפשו כי מקרא מלא הוא השלך על ה' יהבך וגו' ואף גם זאת כי פת במלח יאכל ויהיה שקוד על למודו ואין נפטר מזה העונש רק מי שתקפה עליו משנתו ולפי שכששוכח דבר אחד ה"ל כאלו שכח דברים רבים לפי שבכל דבר ודבר אין סוף וקץ לדברים התלויים בו וע"כ אמר כל השוכח ד"א לפי שבדבר א' לבד נתקיים מ"ש הכתוב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ואמר אשר ראו לפי שד"ת נעשה בהם הפלא הזה כי רואים את הנשמע כמאמרם ז"ל בפסוק וכל העם רואים את הקולות ובודאי שהוא מרוב קדושתם ורוחניותם וע"כ ראוי הוא שלא תשכח אותם, ומ"ש אפי' תקפה עליו משנתו הכוונה שנתחזקה משנתו עליו ואין שכלו יכול לסבול כי כשזה נכנס זה יוצא:

ואפשר שרמז במ"ש ממשנתו לומר אפי' אם שכח מהדברים אשר יקראו משנתו והם הדברים אשר עיין בשכלו הוא מתחייב בנפשו וזש"ה השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כלומר כי לך נגלו ועיניך ראו אותם:

רבי דוסתאי בר ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר ממשנתו וכו'.לפי שיש דמיון לדברים אלו אל דברי רבי יעקב סמכם זה לזה אע"פי שזה התנא תלמידו של רבי מאיר והוא מהתנאים האחרונים כי ר' ינאי אביו היה תלמיד רבינו הקדוש החותם המשנה. ולא מצאנוהו במשנה אלא במסכתא זו ובמס' עירובין והוא נזכר בגמרא בראשון מגיטין ובפרק המפלת. ודע כי כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני כלומר בן רבי פלוני וכן תמצא בפיוטי הקליר בראשי הבתים אלעזר בי ר' קליר וכן רבן גמליאל ברבי כן היא קריאתם בי רבי כלומר בן רבי הוא רבינו הקדוש כמו שפירשנו. ובראשון מחולין יש ברבי אומר ושם פירש רבינו שלמה ז"ל שהוא שם חכם. וכן בפרק ואלו טרפות ובפרק קמא דמכות אבל במקומו מהתלמוד יש על ר' יוסי ברבי בפרק הישן אמר רבן גמליאל לי התיר ברבי ובפרק מצות חליצה מדבריו של ברבי על רבי יוסי וכן בפרק ראשית הגז והיו קורין אותו על שם כבודו שהיה אדם גדול או על שם כבוד אביו שהיה ר' חלפתא. ובפרק הקומץ רבה אמר רבי יוסי יהודה ברבי על כבוד אביו שהיה רבי אלעאי. ורש"י ז"ל פירש שם יהודה החכם ובמסכת סוטה פרק כשם פירש רבי יוסי ברבי גדול בדורו ובתורת כהנים פרשת נגעים אמר רבי יוסי רואה אני את דברי ברבי על ר' יהודה. וכן במדרש קהלת חזקיה ברבי ויהודה ברבי שהיו בני רבי חייא הגדול. וכן בפ' אל טרפות אמרו מדברי ברבי נכר וכו' על חזקיה. וכן בראשון מקדושין יודן ברבי ושם כתב רש"י ז"ל כל היכא דקרי ליה ברבי מלשון חכמה וחריפות ובפרק כיצד מעברין כתב גדול בדורו. וכן בילמדנו רבי אבין הלוי ברבי רבי תנחומא ברבי. ובפרק בן זומא יש במשנ' רבי אליעזר הקפר ברבי. ובפרק כיצד מעברין הושעיה ברבי וכן בפרק ראשון מחגיגה וכן בפרק שלישי מבכורות בעי אחי ברבי וכן בפרק האשה שלום בפרק אם אינן מכירין אמר רבי יהושע על רבן גמליאל ואל יגזור עלי ברבי. ואמר כי השוכח דבר ממשנתו בפשיעתו מפני שלא חזר עליה מעלין עליו כאלו הוא מתחייב בנפשו וכבר משלו משל בפ' שתי הלחם וכן באבות דרבי נתן ובספרי פרשת עקב לאדם שמסר לעבדו צפור דרור ואמר לו כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך וזהו שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וכתב רבינו יונה ז"ל כי הוא מתחייב בנפשו לפי שעל ידי שכחתו יבא לאסור את המותר ולהתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו ונקרא פושע לפי ששגגת תלמוד עולה זדון וזה אמת הוא שהרי אמרו בשני ממציעא והגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נחשבות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נחשבות להם כשגגות ואינו נראה לי שיהיה החיוב מפני שגגת הוראה שאם מפני זה הוא מתחייב בנפשו אם תקפה עליו משנתו למה הוא פטור הרי באה תקלה על ידו והיה לו למנוע עצמו מלהורות. אבל נראה שהוא מתחייב בנפשו מפני השכחה עצמה שהיתה עמו תורה משמרתו מהמות ושכחה בפשיעתו וכדאי הוא שיתחייב בנפשו וכמו המשל שהזכירו בגמרא כמו שכתבתי וכן אמרו שם בגמרא תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה לארבעים יום כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת. וכן אמרו גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית זה תלמיד חכם המתרשל בתלמודו ואם תקפה עליו משנתו שהיתה קשה עליו ומתוך קשיה שכחה וזה הוא תקפה עליו כמו הרועה שהוא שומר שכר והבהמ' עלתה בראשי צוקין אשר בפ' הפועלים אינו מתחייב בנפשו כיון שלא פשע בה שאפי' השומר הוא נפטר מתשלומין שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ולשון תקפה עליו משנתו דומה ללשון תקפתו ועלתה לראשי צוקין בפרק המפקיד לשון אונס וזהו שקורין חכמים שכח תלמודו מפני אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון וראוי לכבוד ובירושלמי פרק ואלו מגלחין אמרו זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת הארון. וכן הדין שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שנא' הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון כמו שנזכר בראשון מברכות ובפרק השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם ושם הביאו משנה זו וכך היא כתובה שם אמר ריש לקיש כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו' וכדרבי אבין אמר אלעאי כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו חלא לא תעשה רבינא אמר השמר פן בשני לאוין הן רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין הם שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפי' מחמת אנסו ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך במסירם מלבו הכתוב מדבר רבי דוסתאי בר ינאי אומר יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל רק. ומצאתי נוסחאות משניות קדומות עד שישכיל וידיחנה מלבו. ויש שוכח תלמודו מפני אונס חולי כמו רב יוסף כמו שנזכר במסכת נדרים בפרק אין בין המודר וכן אירע לרבינו הקדוש בקצת הלכות כמו שנזכר שם והתלמוד אומר שאין אלו נכנסי' בכלל זה החיוב ומשנה זו גם כן אינה כתובה בסדורי התפלות:

כל השוכח ד"א. מ"ש מד"ש אפי' מחמת טרדתו להביא טרף לביתו כו'. הפליג והפריז על המדה. ולא שביק חיי לכל בריה. ומשנה שלמה שנינו אם אין קמח אין תורה ובפירוש אמרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה. ולית הלכתא כרשב"י. אלא כר"יש דאמר הנהג בהן מנהג ד"א (ואף רשב"י גופיה הדר ביה. דאל"ה קשיא דידיה אדידיה איברא מתריצנא ליה בחי' פש"ה עמ"ש שם בס"ד. ותו רמי רשב"י ארשב"י דמכילתא פ' המן) ואמר ר"ז לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומו ניסן כו'. וכה"ג אשכחן טובא תנאי ואמוראי דעסקי בד"א נמי. ולא ניחא למדייהו למימר עלייהו דמתחייבי בנפשייהו. אי אתעקר להו מילתא מתלמודייהו אגב טרדייהו בד"א (מי לנו גדולים בתורה ובי"ח מר"ח ובניו. ששקולים כאבות העולם. ונפוק לקרייתא ואתעקור להו תלמודייהו. מחמת טרדתם להביא טרף לביתם ועמש"ל פ"ב מ"ה) ח"ו. שרי ליה מריה לבעל מד"ש. ותמה אני אם קיימה בעצמו. ואע"פ שאמרו הלל מחייב את העניים. מ"מ אין העני המחזר אחר פרנסתו. מתחייב בנפשו חלילה. לא נתכוונו רז"ל לומר אלא שאין העני רשאי לפטור עצמו לגמרי מעסק התורה בטענת עניותו. כי על כן נפסק בש"ע (י"ד סרמ"ו) שכל אדם מישראל חייב לקבוע עתים לתורה. בין עני בין בעל יסורין איש לא נעדר. אבל לא באו לחייב את העניים לשקוד על הלמוד מבלי בקשת הטרף כדי שלא ישכחו דבר ממשנתן ויתחייבו בנפשם. מי לחשך לומר כן. ויותר ממה שירויחו יפסידו באופן זה. כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע"ד ועד"ק. ורב"א דמשתעי אליהו בהדיה שכח הרבה ממשנתו בסבת העניות כמ"ש בארבע לא מצינא כו'. ורשב"י גופיה אמר אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים מקרא דלא ימוש. [ובענין זה מה נמלצו לחכי דברי רבב"ח במאמרו המופלא ז"ל א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי וחזאי דעביד כוי וכוי. שקלתיה לסלתאי אנחיתיה בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתיה. אמינא ליה איכא גנבי הכא. אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר היא ומשכחת ליה. יראה לי דקאי אדסמיך לעיל מבלועי דקרח. דאמרי משה ותורתו אמת. ובמדבר היתה תורת אמת ודאי (שהלומדה אינה מצפה לתשלום שכר מב"א) ולהכי אמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי ע"י שלא היו סומכין על ב"א ולא טרורים במזונותם. כל למודם היה תורת אמת ולשמה. היינו דקאמר קרא חסד ואמת נפגשו כדאמרינן פלי"ע ותורת חסד ע"ל. וכי יש תורה שאינה של חסד. אלא זו תורה לשמה. ע"י כך צדק ושלום נשקו. ר"ל עד"ה ברך בניך בקרבך (ר"ל כמו וכל בניך למודי ה' (והיינו לשמה) אז ורב שלום בניך. כן יאמר נא) מעתה השם גבילך שלום חלב חטים ישביעך. שע"י למוד תורה לשמה מתרבה השפע והברכה משתלת במזונות. וזה"ש אמת מארץ תצמח. אז גם השם יתן הטוב וגו'. מתוך הערה זו הסכים רבב"ח לעזוב כל עסקי עולם עובר ושם אל לבו אשר לא יתגאל בלחם כזבים להשיג מחיתו ע"י מו"מ ואומנות או שאר עסקים למען היות לו פת בסלו. אלא הניח כל אומנות שבעולם ולא בקש ללמוד אלא תורה כו' כמ"ש ר"נ שלהי קדושין. ופרק ממנו עול ד"א לגמרי. גם לא זכר אפי' להתפלל על מזונו (כמי שתורתו אומנותו דפטור מן התפלה) ולא עסק אלא בתורה. בה שטח לבו שתזמין לו פרנסתו כל ימי חלדו. כי ימטיר לו הי"ת לחם מ"ה כמו בדור המדבר. דכתיב בהו. דלתי שמים פתח. ואמרינן בבתרא דיומא כמה ארובות יש בדלת ארבע. היינו דקאמר דעביד כו' וכו'. כי הנה ה' עושה ארובות בשמים. לעוסקים בתורת אמת. אנחתיה לסלתאי סל הלחם ועזבתיו בכוותא דרקיעא בחשבי כי משם יספיקו לו בלי שום טורח. אדמצלינא אין הפירוש בתוך שהייתי מתפלל. אלא כך משמעו עד שהתפללתי. ר"ל קודם שהתפללתי על המזון והפרנסה הייתי מצפה לבוא הטרף אל פי בקשתיו ולא מצאתיו. אמר איכא גנבי הכא. משום דאמרינן פב"מ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה כו'. סבור שמא על ידיהם נמנע השובע. א"ל לאו גלגלא הוא דהדר. כמ"ש פ' שואל עה"פ בגלל הדבר הזה תדר"י לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו כו' שנא' בגלל גלגל הוא שחוזר בעולם. ולפיכך עכ"פ צריך לבקשת רחמים על ספוק המזון. וכמ"ש מ"מ לא ירד מן לישראל פ"א בשנה כו' נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. מלה"ד לבן מלך שקצב לו אביו פרנסתו כל יום. כדי שיקבל פני אביו כל יום. ואמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הלכך לא סגי בלא"ה. לעורר רחמים בתפלה שיצליחו עסקיו. ושתחיל הברבה בהם. הרי אלי תפיחי זהב. השכל במשכיות כסף הדעת משובצים במלואותם. ויבושו הפתאים המלגלגים על האגדות המופלאות במלותם. ושתו הלצים לעג כמים שלא ירדו לסוף דעת קדושים בינה להבין דברי חכמים וחידותם:] וארז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומצינו בתלמוד כמה מעשים בחכמים גדולים שבאו לידי שכחה ושגגת תלמוד מחמת הדוחק וטרדת הפרנסה. ויש שאמר בהתנצלות לבא בכיסא תליא. אמנם הכתוב השלך על ה' יהבך גו'. אינו מתנגד לכל זה. שאינו שולל אלא ממון שאינו של יושר בעושק ובצע רע ושלל. שמשליך משאו על ב"ו ונותן עיניו במה שאינו שלו והבוטח באדם ומסיר בטחונו מן ה' בעל הסבות ית' אבל האמת יורה דרכו. שגם הטריד בהשגת פרנסתו המוכרח' והננדבת מאד אנוס הוי. ורחמנא פטריה. וכן הדבר במי שאינו יכול לחזור על תלמודו. בסבת יסורין ותשות כח וזקנה לא נגרע מערכו וכמ"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו וה"ה בכלל שתקפה עליו משנתו. ואין להניא לב ב"א מעבור אל גבול הלמוד. מדאגתה כחה האנוסית. ועמ"ש בס"ד מי"ז: