פרקי אבות · פרק ג · משנה ט מתוך 18

פרקי אבות פרק ג משנה ט

רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

מי אמר את המשנה

רבי חנינא בן דוסא · עוד בפרקי אבות: ג, י

המפרשים על המשנה

10 מפרשים: ר׳ עובדיה מברטנורא · פירוש המשניות לרמב״ם · רש״י · רבינו יונה · תוספות יום טוב · תפארת ישראל – יכין · מדרש שמואל · מגן אבות (רשב״ץ) · לחם שמים (יעב״ץ) · ביאור הגר״א

ר׳ עובדיה מברטנורא

כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ. אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁמַּקְדִּים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִרְאַת חֶטְאוֹ לְחָכְמָתוֹ, שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ אֶלְמַד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה יְרֵא חֵטְא. וְזֶה עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה [הִיא] סוֹף הַמַּעֲשֶׂה:

חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. שֶׁהַחָכְמָה מְבִיאָתוֹ לְמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְהוּא נֶהֱנֶה בָּהּ:

וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ. שֶׁאֵינוֹ לוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הוֹאִיל וְאֵין לְבָבוֹ פּוֹנֶה לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא:

אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהִיא מוֹנַעַת אוֹתוֹ מִלָּלֶכֶת אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ הוּא קָץ בָּהּ וּמוֹאֲסָהּ וּמַנִּיחָהּ:

כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ. הָכָא מַיְרֵי שֶׁזָּרִיז בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְעֵיל בְּכָל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ אַיְרֵי שֶׁנִּזְהָר בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה:

פירוש המשניות לרמב״ם

הנה דבר זה מוסכם עליו מהפלוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל וכשיקדימו קניני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו החכמה ויניחנה:

רש״י

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שמתרחק מן האיסור ומן החטא. נ״א שיראת חטאו קודמת כו' שבכל מעשיו ובכל עניניו מקדמת יראת חטא ובאה לפניו שנזכר הוא עליה בכל אשר הוא עושה:

חכמתו מתקיימת. מעשיו מתקיימים בידו ומצליח בכל אשר יפנה דכיון דיראת שמים עומדת בעיניו כל שעה אינו נכשל במעשיו והוא נזכר ביראת חטאו:

אין חכמתו עולה בידו שאין בו ממש ובטלה היא דע״כ חכמה ודעת בעינן יראת ה' היא אוצרו כדכתיב קרא ואם אין יראת השם אין חכמה:

שחכמתו מרובה ממעשיו. שלמד הרבה ולא מקיים טוב לו שלא למד. נ״א שמעשיו מרובין וכו' שמרבה בצדקה ובעסק מצות יותר ממה שלמד תורתו מתקיימת. וכל הלומד ואינו מקיים דומה לאשה שיולדת וקוברת ולאדם שזורע ואינו קוצר:

רבינו יונה

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. לענין השתדלות נאמר הדבר. המשתדל לדעת חכמה כדי שידע לשמור את נפשו מן החטא ונחכם. חכמתו מתקיימת בידו ונמצא פורש מן העבירות ועושה מצוה כאשר למד והשכיל:

חכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת. לא השתדל מתחלה לדעת החכמה כדי לקיימה כי אם להבין ולהשכיל ולא תקיים בידו. והדין נותן. ד"א בזמן שיראת חטאו של אדם קודמת לחכמתו נמצא כשהוא למד משמרתו ומאשרתו לילך בדרך שהורגל ללכת בה מכמה ימים כשהוא ירא חטא ולבו מוסיף בה אהבה רבה ומתאוה להוסיף ממנה לפי שהיא מאשרתו למה שהורגל. אבל בזמן שחכמתו של אדם קודמת ליראת חטאו נמצאת החכמה מונעת אותו מעבירות שהורגל בהם וסופו לבעוט בה לפי שדומה עליו כמשוי:

הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. שבזמן שמעשיו של אדם מרובין מחכמתו נמצאת תאותו לחכמה גדולה מחכמתו. ונמצא כי בכל יום ויום מוסיף חכמה על חכמתו:

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. שנמצאת תאותו לחכמה פחותה מחכמתו ונמצא כי חכמתו תהיה פוחתת והולכת. כך פירשו הראשונים ז"ל. אבל יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואם אינו יודע התורה והמצות וכי יש לו לעשות המעשים האלו על מה עשאם. אלא שזו המשנה דברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש לו למי שאינו יודע שלא יאבד נפשו ושיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור מהן ימין ושמאל כאשר ידעם ועל פי התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה ומיד שקבלה זו יקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה מעלה שכר כאלו קבל עליו כל המצות. ועל דרך זו אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראין מעשה על שם כי יש לו שכר עליהם כאלו עשאם מפי הקבלה. וכן מפורש באבות דר' נתן (כב.) דתנן התם. כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע. שהקדימו ישראל העשייה לשמיעה והיה להם לומר נשמע ונעשה כי קודם שיוכל לעשות את המעשה צריכין לשמוע מה יעשו אלא שקבלו עליהם תחלה לעשות כל אשר יצוה עליהם וישמעו ומיד קבלו שכר כאלו עשאם. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' שלא יאמר אשנה הלכה זו ואקיימנה אשנה כל התלמוד ואקיימנו ואם כה יאמר לא תתקיים חכמתו. כי צריך תקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו:

תוספות יום טוב

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. כתב הר"ב שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו וכו'. ובהכי מיתרץ דלא פליג אדהלל שאמר בפ' דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא. דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל. שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהיה חטא. ועיין לקמן משנה י"ז [ד"ה אם אין חכמה]. ובמד"ש מדייק רישא לסיפא דמדיוקא דרישא משמע שאם באו כאחת אין חכמתו מתקיימת. ומדיוקא דסיפא משמע דאם באו כאחת מתקיימת. ותירץ דהא אמרינן [נדה ע"ז:] שגוזרין עליו אם יהיה חכם או טפש. והשתא לא אמר כל שיראת חטאו וכו' אלא לבטל הגזירה ההיא. ואם יראת חטאו קודמת אפי' הגזירה שיהיה טפש מקיימין בידו חכמתו. כדאמרי' [במס' מגילה] [דף ו' ע"ב] לאוקמי גרסא סיעתא דשמיא ואם חכמתו קודם וכו' הואיל ולא למד ע"מ לעשות. הנה אע"פ שהגזירה שיהיה חכם מטפשין אותו ואין חכמת מתקיימת על העון אשר חטא שלא למד תורה לשמה דהיינו לשמור ולעשות [ותוכל להתקיים הגזירה בשאר עניניו שיהא חכם ולא בלמוד התורה כ"כ בבבא השניה] ואם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי טבעו כפי הגזירה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת. ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. ע"כ. וכתב עוד דאית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ובדבור כל שחכמתו וכו' דוחה גרסא זו:

שיראת חטאו. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולהכי קאמר שיראת חטאו. שירא מן החטא שהוא מוכן שיחטא ולא קשיא דה"ל למימר כל שיראתו מהחטא קודמת וכו'. דרך חיים. ועיין בר"פ דלקמן [בד"ה] הכובש את יצרו:

כל שמעשיו מרובין מחכמתו. כתב הר"ב הכא מיירי שזריז במצות עשה. וא"ת קודמין מיבעי ליה כמו ביראת חטאו. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה דקשה איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו שמה שאינו יודע איך יעשה אלא במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל. הרי זה מעשיו מרובין מחכמתו. כי מעתה מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה. כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם. וכן מפורש באבות דר' נתן [פכ"ב] דתנן התם כל שמעשיו מרובים מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה. ע"כ. והשתא מתורץ שפיר דמרובין היינו קודמין כענין נעשה ונשמע והא דלא נקיט קודמין. לפי שא"א שיקדמו המעשים בעצמם. שהרי אינו יודעם אלא הקבלה שיקבל עליו לעשות היא שתקדם. וכשמקבל הרי מקבל הכל יותר ממה שילמד לעולם. ולפיכך תנן מרובין שכיון להשמיענו זאת שהקדימה היא הקבלה. והקבלה היא במרובה מהחכמה ובהכי נמי אין מקום לשואלים שנמצאו חכמים הרבה באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת כמו שנזכרה השאלה בדרך חיים. ותירץ דמשנתינו בסתם בני אדם וכו'. ועוד תירץ דהכא בחכמת התורה בלבד וכו'. ולדידן מעיקרא אינה שאלה דכיון שהמרובים הוא בקבלה. אפשר שחכמיהם קיימו וקבלו עליהם להתנהג ע"פ החכמה ההיא שילמדוה. ולפיכך חכמתם מתקיימת בהם.

וכל שחכמתו וכו'. יש מחליפים וגורסים כל שאין מעשיו וכו'. ואין צורך לאותו התירוץ שתירצנו גבי כל שיראת חטאו וכו' דשייך נמי הכא. וקל להבינו. מד"ש:

תפארת ישראל – יכין

חטאו קודמת לחכמתו שמחשיב ומקדים לירא מחטא ומחשיבהו יותר מהתחכמות האנושי, שירא להתחכם בדבר שאפשר שיבוא עי"ז לחטא:

חכמתו מתקיימת שישמר מלחטוא, והרי כל החוטא נכנס בו רוח שטות [כסוטה ד"ג א']:

וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו שאומר בלבו אקרא ספרי אפיקורסים שהוא התחכמת אנושי ולא אחטא, נמצא שמחשיב יותר ההתחכמות מהיראה שמא יחטא:

אין חכמתו מתקיימת שמגלגלין הדבר שיבוא לטעות, מדלא חשש שמא יאבד עולמו וקרא צווח הרחק מעליה דרכיך [כע"ז דט"ז]. מיהו, לאחר שנשתרש היטב בקדושת התורה ויראה, מותר ומצוה לעיין בספריהם, וכמו שהזהרונו חז"ל. דע מה שתשיב לאפיקורוס. ואפשר שזה נכלל נמי במתניתין. ודו"ק:

הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו שהוא צדיק ישר ואפילו אינו למדן כל כך:

חכמתו מתקיימת אל תבזהו על מיעוט חכמתו. דמדלומד ע"מ לעשות, הבא לטהר מסייעין לו, ויפתחו לו שערי אור החכמה:

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שאינו עושה כפי שלמד:

אין חכמתו מתקיימת דכל למודו רק להתיהר היה, ומשום שתאות הגופנית גברה בו כבבהמה, לבסוף תתגשם ותתעכר חכמתו, כי נרקב שרש חכמתו מלמטה. [ואפשר עוד דכוונת מתניתין מדיש ב' מיני מצות שכליות, ושמעיות [רעליגיעזע ומאראלישע פפליכטען]. ועליהן קאמר תנא, כל שמעשיו מרוביו מחכמתו. ר"ל שעושה מצות התורה אף שחכמת האנושי לא תשיגם. אז תדע שחכמתו מתקיימת, שגם [הטוגענדען], הם מצות השכליות שישיג טעמן, מצד חכמתו יקיימן ולא מצד חונף וצביעות. אבל כל שחכמתו מרובה לו ממעשיו דהיינו שיבטח רק על חכמתו, ויאמר שמה שלא יבין לא יעשה, דע כי גם המעשים שחכמתו מסכמת עמהן לא יעשה רק בחונף ובמסוה שעל פניו, וכשיראה נזק לעצמו יעבור גם על [הטוגענדען]:

מדרש שמואל(23 קטעים)

יש להבין דנראה דלכאורה דהך משנה קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא שמדיוקא דרישא משמע שאם באו שניהם כאחד אין חכמתו מתקיימת לפי שלא קדמה היראת חטא ומדיוקא דסיפא משמע באו כאחד חכמתו מתקיימת. ואפשר שר' חנינא אמר שמי שלקח הקצה הא' ויראת חטאו קודמת לחכמתו זה בהכרח כל חכמתו מתקיימת כי בשכר היראת חטא שקדמה מסייעין אותו מן השמים ואפי' אם מטבעו הוא להיות שכחן כי אוקמי גירסא סייעתא מן שמיא, ומי שלקח הקצה האחר וחכמתו קודמת ליראת חטאו זה אפי' אם מטבעו היה להיות פקח וזכרן משכחין אותו ממנו וזה עונש על שלא למד ע"מ לעשות שזה כוונת יראת חטאו קודמת לחכמתו כי כל למודו מעיקרא הוא לשמור ולעשות, אמנם אם באו שניהם כא' החכמה והיראה אז מניחין אותו כפי טבעו ואם הוא פקח כפי טבעו זוכרה ואם הוא שכחן מטבעו שוכחה. וסמך דברי רבי חנינא בן דוסא למאמר ר' דוסתאי לפי שאפשר שיאמר האדם השכחה גוברת על האדם ולמה יחשבוני למתחייב בנפשי כיון דלאו בדידי תליא מילתא כי הזכירה סייעתא דמן שמיא על כן בא ר' חנינא ואמר שענין השכחה והזכירה בדידיה תליא שאם יש בו יראת חטא חכמתו מתקיימת בו ומסייעין אותו מן השמים שלא ישכחנה. וסמך לזה אמר שהמע"ה בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך כלומר תדע לך בני שתורתי אל תשכח אם תעשה הדבר הזה ומצותי יצור לבך ואם אין יראת חטאו קודמת הוא סבה שאין חכמתו מתקיימת וישכחנה וא"כ ראוי הוא שכששכחה יעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו כיון שהוא גרם השכחה, ואפשר לומר דפליג ארבי דוסתאי לפי שרבי דוסתאי אמר שאם תקפה עליו משנתו מחמת הקושי שבא או מחמת חולי שאינו מתחייב בנפשו ורבי חנינא סובר שאפי' אם תקפה עליו משנתו ושכחה הוא היה הסיבה ומתחייב בנפשו לפי שאם היתה יראת חטאו קודמת לחכמתו בהכרח היו מסייעין אותו מן השמים והי' חכמתו מתקיימת בו.

ויש להרגיש במשנה זו שסותר לדברי הלל הזקן שאמר אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד דנראה דכשהוא בור א"א שיהיה ירא חטא ואיך א"ר חנינא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וזה הדבר א"א להיות. ואפשר לתרץ לזה באחד משני פנים הא' בשנדייק למה לא אמר התנא כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת ולמה לא דבר בנושאים לבדן ביראת חטא ובחכמה מבלי שיכנה אותן אל האדם באומרו בו אז יראת חטאו וחכמתו אלא הכא דבר עם האדם שכבר ידע איזה דבר של יראת חטא שא"א לאדם להיות בור לגמרי ושלא ידע אפי' דבר א' ולכן אמר אם זה האיש אותו החטא שהוא יודע שהוא חטא ירא אותו שלא להכשל בו וז"ש יראת חטאו בכינוי האיש כלומר אם קדמה יראת אותו החטא שהוא יודע לחכמתו חכמתו מתקיימת, אמנם להיות האדם ירא חטא לגמרי שלם שלא יכשל בשום חטא זה א"א שתקדם אל החכמה כי האמת הוא כמאמר הלל אין בור ירא חטא:

ואפשר עוד לתרץ באופן אחר וקרוב לו מצאתי בדברי המפרשים, שזה התנא השמיענו שהאדם צריך לקבל עליו לקיים כל התורה בשידע ושישים על לבו שהוא עבד נרצע לעבודת קונו וכל תרי"ג מצות אשר צוה לא יפיל מכל דבריו ארצה רק יקיימם בלב שלם ובנפש חפצה כשידעם דרחמנא לבא בעי ועל זאת היראת חטא שהיא בכח דבר ר' חנינא בן דוסא שצריך שיראת חטאו תהיה קודמת לחכמתו. אמנם הלל דבר על היראה מחטא בפועל שזה א"א שיפעל אותה האדם אם לא שיהיה חכם שאם הוא בור אין ירא חטא שאם אינו יודע מה שהוא חטא איך אפשר לו ליזהר ממנו. ועם זה יובנו שני פסוקים שאמר שהמע"ה בתחלת ספר משלי לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה לקחת מוסר השכל וגו' ופי' לקחת מוסר השכל פי' הראב"ע ז"ל כי הוא חסר וא"ו כאלו אמר לקחת מוסר והשכל, וצריך להבין למה כפל כי חכמה ומוסר שאמר בפסוק הא' הוא בעצמו מ"ש בפסוק השני מוסר והשכל. ועוד למה שינה שבפסוק הא' נקט קודם החכמה ואח"כ המוסר ובפסוק השני הפך ונקט המוסר תחלה ואח"כ ההשכל שהיא החכמה, ועוד דבפסוק הא' נקט לדעת ובפסוק השני נקט לקחת. אלא באומרו לדעת חכמה ומוסר כוון לסברת הלל כי אין בור ירא חטא וא"א להיות ירא חטא ובעל מוסר במעשה אם לא שתקדם ידיעת החכמה ע"כ אמר לדעת חכמה ומוסר כלומר צריך שידע החכמה מקודם כדי שאח"כ יבא המוסר שהוא היראת חטא אמנם בענין הקבלה שצריך האדם שיקבל עליו מעשה המצות המוסר והיראת חטא קודם הכל ואח"כ ישים עצמו ללמוד ולהשכיל וז"ש לקחת מוסר כלומר בענין הקיחה והקבלה שהקיחה היא היא הקבלה צריך שיקבל המוסר והיראת חטא תחלה ואח"כ השכל שהיא ההשכלה והלימוד וכמו שפירשתי לעיל שכוונת כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו היא שמעיקרא כוונתו בלמודו הוא לשמור ולעשות וזהו יראת חטא קודמת ומתורץ הכל:

א"נ יאמר בהיות שבענין הלימוד שהאדם אפשר שיהיה שלם ואמנם בענין קיום המצות אפשר שלא באו לידו לקיימם שצריך זכות גדול שהאלהים יזמן אותם לידו כדי שיקיים כענין אומרו מתי יבא לידי ואקיימנה, וא"ר חנינא בן דוסא דבהא תליא מילתא שאם יראת חטאו קדמה לחכמתו שלמד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות וחכמתו מתקיימת כלומר שהחכמה שלמד יבואו לידו לקיימם וזה שכר וחלף אשר קדם מעיקרא יושר כוונתו שהיה לעשות ולקיים את כל דברי התורה, אמנם מי שמעיקרא היתה כוונתו פגומה כי לא למד ע"מ לעשות וחכמתו קדמה ליראת חטאו זה אין חכמתו מתקיימת כלו' לא יבאו לידו כדי שיתקיים:

ואפשר לפרש המשנה באופן אחר וגם בזה הפירוש יתורץ דלא קשה אהלל כלל והכוונה שמדבר במי שיש לו שתיהן היראת חטא והחכמה והאיש אשר מאלו השתי שלימות שבו הוא מחשיב לעולם היראת חטא שבו ונזהר יותר ומשתדל להשלים עצמו בחלק יראת חטאו יותר מהחכמה מפני שיראת חטאו קודמת לחכמתו בענין החשיבות חכמתו מתקיימת והיותה פחותה בעיניו בערך היראת חטא היא סיבה שתתקיים ומעולם לא תשכח מפיו. אמנם מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו ומחשיב החכמה ומשתדל להשלים עצמו בחלק חכמתו יותר מיראת חטאו תשכח החכמה ממנו אשר הוא חשש לכבודה וישאר קרח מכאן ומכאן. ועם פי' זה מדוייק למה נקט לישנא דקודמת לשון הווה שהיל"ל לשון עבר כל שיראת חטאו קדמה לחכמתו ועם מה שפי' הוא מיושב:

ואפשר שהכוונה בהיות שארבעים יום קודם יצירת הולד גוזרים עליו אם יהיה חכם או טפש ואלו צדיק ורשע לא קאמר כי הוא תלוי בבחירת האדם והדעת היה נותן כי מה שהוא גזרה יהיה קודם אל מה שתלוי בבחירה ולכן אמר התנא שאין הדבר כן כי אף אם יראה האדם בעצמו שנגזר עליו שיהיה חכם שרואה התורה נכנסת בלבו והוא ממהר לשמוע ולהבין אפ"ה אם לא תקדם היראת חטא לחכמה לא תתקיים חכמתו ואם חכמתו קודמת ליראת חטאו אף אם נגזר עליו שיהיה חכם אין חכמתו מתקיימת:

ואפשר עוד לפרש שבא להשמיענו שהאדם אשר באה עליו איזו צרה ח"ו ורוצה לינצל ממנה קודם כל דבר צריך שיעשה תשובה מעבירות שבידו ויהיה ירא חטא שמא יהיה מקטרג עליו וכמ"ש ביעקב ויירא יעקב מאד וכמו שארז"ל נתירא שמא יגרום החטא וע"ז נצטער תחלה וזהו ויצר לו ואח"כ התקין עצמו למלחמה ועשה המצאותיו מעצמו ומדעתו לינצל בחכמתו וז"ש ויחץ וגו' וז"ש התנא האיש אשר כשהוא בצרה יראת חטאו קודמת לחכמתו ומתחלה רוצה לתקן ענין החטא בתשובה ווידוי וחרטה ואח"כ מתקן עצמו בחכמתו ועצתו להמציא המצאות לינצל מן הצרה איש זה חכמתו מתקיימת כלומר שכל אותן ההמצאות שהמציא מתקיימות וניצול בחכמתו מן הצרה אמנם כל שעושה עיקר מחכמתו ועצתו כי חושב כי עיקר הצלתו תלוי בחכמתו אין חכמתו מתקיימת וכל חכמתו והמצאתו אשר המציא להנצל מן הצרה לא תתקיים:

ורבינו יונה ז"ל פי' כל שיראת חטאו קודמת שהורגל תחלה מכמה ימים להיות ירא חטא אח"כ כשלומד והוא רואה שהתורה מישרת אותו על הדרך שכבר הוא מורגל בו מוסיף אהבתו בה ומתאוה להוסיף ותתקיים בידו אבל בזמן שחכמתו קודמת והוא היה מורגל תחלה בעבירות כשיראה שהחכמה מונעת אותו מן העבירות שהורגל בהם סופו לבעוט בה שדומה עליו כמשא כבד:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פי' כי הקדימה שאמר בכאן יש לפרש אותה קדימת טבע והוא שיש אדם שטבעו להיות ירא חטא ואינו מוכן בטבעו ללמוד החכמות בנקל כי אם אחר היגיעה ויש אנשים שיש בהם טבע שבנקל ישיגו החכמות אמנם טבעם הוא שאינם יראים מן החטא, ועכ"א כל אדם שהטבע שלו מורה שהוא נזהר מן החטא החכמה שלמד אע"פ שהיא מעוטה ולא השיג אותה כי אם אחר עמל וטורח אותה החכמה מתקיימת בידו אמנם החכמה של האדם אשר הוכן בטבעו להשיג רבוי חכמתו בנקל כל עוד שטבעו מתגבר עליו להטותו לדרך לא טוב אותן החכמות לא יועילו ולא יצילו, עוד כתב כי גם יש לפרש חכמתו מתקיימת אצל האנשים השומעים כי נאים הם הדברים ומקובלים כשיצאו מפי עושיהם:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כ' כל שיראת חטאו וכו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' ואע"פ שאמרו אם אין חכמה אין יראה יתפרש שהחכם קודם שיחכם יש בו כח לקבל החכמה שהקב"ה נתן בו אותו הכח מתחלת הבריאה כמ"ש טיפה זו מה תהא עליה וכו'. וטעם אם אין חכמה אין יראה אם אין באדם אותו כח החכמה אין בו יראה שאין בור ירא חטא אבל כשיש בו החכמה בכח יהיה ירא שמים מתחלתו ושוב תצא החכמה מן הכח אל הפועל ואז חכמתו מתקיימת:

וה"ר משה אלמושנינו פי' כי אחר אשר אמר שכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת חזר וביאר הדבר בהפכו באומרו וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת ואין זה מתחייב מן הראשון שאפשר שתתקיים החכמה בקדימת היראת חטא ואפשר שתתקיים בקדימת דבר אחר אף שלא תהיה יראת החטא שאינו נמנע שתתקיים בהרבה דרכים זולת קדימת היראת חטא שאם היה אומר אין החכמה מתקיימת אלא בקדימת היראת החטא היה שולל הכל אך באומרו שבקדימת היראת חטא תתקיים החכמה לא שלל בזה שאם לא תקדם היראת חטא לא תתקיים החכמה. ע"כ הוצרך לומר בכולם חיוב ושלילה ואמר שאם אין היראת חטא קודמת לחכמתו רק חכמתו קודמת ליראת חטאו לא תתקיים חכמתו בשום צד והטעם בזה הוא מבואר כי האדם בטבע בהתחלת למוד החכמה היא קשה אצלו והטעם מבואר כי קודם שיתענג האדם במה שישכיל מן החכמה עמל הוא בעיניו וכל הכחות הגשמיות יתנועעו בכובד אל הלימוד הפך רצונם יען אינם מתענגים בזה אשר ע"כ להניע הרצון צריך שיהיה מניעו סבה חזקה מאד לבקש החכמה ולהתמיד בה תמיד ע"כ גזר אומר שאם אין שם יראת חטא לא תספיק שום סבה אחרת להתמיד בחכמה כדי שתעשה קנין קיים בנפש כמדובר עכ"ל:

אית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת:

והרב רבי משה אלמושנינו ז"ל כ' ז"ל בהתרת ספק א' כפי הלשון אשר נצטערתי בו כל ימי יתיישב הכל על נכון והוא שהל"ל כל שיראתו מהחטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראתו מהחטא אין חכמתו מתקיימת שהכינוי לו היה ראוי שיהיה ביראה מהחטא ולא בחטא עצמו כי איך ייחד החטא לו אם עדיין לא יצא אל המציאות והוא ירא ממנו ומשתדל שלא יבא לעולם, אשר על כן אומר אני שיראת חטאו הוא צודק על מי שחטא כבר שהיה חוטא והיה ירא מאד שלא ישוב לכסלה ולחטאו הראשון כמו שיקרה במי שהוא נשוך מהנחש שכאשר יראה הנחש אפי' בחלום יירא ממנו כן מי שקדם לחכמתו יראת החטא שחטא ושב בתשובה הוא ירא מאד פן ישוב לחטאו ולומד החכמה פן יקרהו שנית כמו שקרה לו בחטאו ואחר החכמה לא יירא עוד הנה זאת החכמה היא מתקיימת, אמנם מי שקדמה לו חכמתו ולא הספיק לו חכמתו לשמרו מן החטא רק חטא אחר החכמה ולא עוד אלא שהוא ירא עדיין פן ישוב לחטאו הנה חכמתו זאת לא תתקיים אחר שלא הספיקה לשמרו מן החטא ועדיין הוא ירא פן ישוב אליו שכל זה הוראה שאין החכמה בו קנין קיים בנפשו וששכלו אינו גובר על חומרו להכניעו שלא יירא עוד מהחטא וז"ש וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת עכ"ל:

בפשט המשנה הזאת היה אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כלו' שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצות ומיעוטו בלמוד החכמה ומן הראוי היה שכיון שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצות והולך אחר המעשה ומתבטל מלמודו שישכח למודו וחכמתו, והשמיענו שכיון שאינו מתבטל מהלמוד רק בעבור המעשה חכמתו מתקיימת, אמנם כפי זה הפירוש קשה החלוקה האחרת טובא וכי בשביל שהאדם כל ימיו או רובם מתעסק בלמוד התורה ומיעוטם במעשה אין חכמתו מתקיימת והלא ת"ת כנגד כולם, לכן נראה שכונת פי' המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו כלו' שמשתדל כל כך בקיום מעשה המצות דלא מבעיא שמקיים כל מה שיודע אלא אפי' בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא מחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה נמצא שאיש זה מעשיו מרובים מחכמתו שאפי' יותר ממה שיודע מקיים ועושה ואיש כזה חכמתו מתקיימת אמנם כל שחכמתו מרובה ממעשיו, שאפי' מה שיודע לפעמים אינו מקיים אין חכמתו מתקיימת לפי שכל עוקר החכמה אינה רק בשביל המעשה וזה הואיל ואינו מקיימה אין חכמתו מתקיימת פי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וע"כ אמר דהמע"ה הורני ה' דרך חקיך ולא אסתפק לשמרם עיקר המצוה לבד אלא אפי' המצות שהאדם דש בעקביו אשמור וז"ש ואצרנה עקב אפי' העקב שהם המצות שהאדם דש בעקביו כאמור:

ואפשר עוד לפרש כוונת המשנה כי מי שתהיה לו מדה זו מעשיו מרובין מחכמתו כלו' מסיבה שהוא מתחכם לעולם ועד להמציא המצאות לבקש מצות ומעשים טובים אשר שום אדם אינו מחזר אחריהם וזה האיש מתחכם ומעיין בשכלו היאך יתרבו מעשיו הטובים ואינו ממתין עד שתבא המצוה לידו ויקיימנם רק הוא מתחכם שתבא לידו וז"ש כנוי חכמתו לרמוז אל החכמה שכלית מעויינת משכלו ואל המצאותיו כי זו היא חכמה שלו חכמתו מתקיימת כי כל המצאותיו אשר ימציא יועילו לו ויבאו לידו ויקיימם. אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו כלומר שאם היה רוצה להתחכם ולעיין המצאות שיתרבו מעשיו היה בו חכמה ותבונה והוא ברוב עצלותו לא רצה להתחכם אין חכמתו מתקיימת

ואפשר לפרשו כפי מה שפירשתי במשנה הקודמת ואין הפרש רק ששם דבר בענין הסור מרע וכאן דבר בענין עשה טוב. והענין כי החכמה נגזרת מלמעלה ארבעים יום קודם יצירת הולד לא כן מעשה המצות כי צדיק ורשע לא קאמר וע"כ קאמר כל שמעשיו מרובים מחכמתו שעם היות שבענין המעשה הוא בחיריי ויצרו מתגבר עליו בכל יום אעפ"כ מעשיו אפי' שהם בלא גזרה ולא סיוע כלל הן מרובין מחכמתו אשר היא גזורה עליו מתקיימת הגזרה ויהיה חכם כאשר גזרו עליו. אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו והדבר אשר בא לו מאליו והוא החכמה למדה אמנם מה שהיה דרך בחירה ויש לו טורח בעשייתם הם מועטים זה לא יזכהו השי"ת שתתקיים חכמתו והגזניה היא שיהיה חריף בכל עניניו אבל בלימוד התורה לא תתקיים בידו, ואפשר שאמר כל שמעשיו מרובין מחכמתו כלומר מסבת חכמתו וידע כל פרטי המצות ודקדוקיהן וע"כ מעשיו מרובים כלומר רבים ויהיה מ"ם מחכמתו מ"ם הסיבה ולא מ"ם היתרון או יזכה שחכמתו מתקיימת ולא תשכח מפיו כיון שהיא היתה סיבה להיות מעשיו מרובין אמנם מי שלא הועילה לו חכמתו להיות מעשיו הטובים מרובים אלא חכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, וזה פירשתי לתרץ מה שהקשו המפרשים איך אפשר שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו שאם אינו יודע היאך יעשה:

ורבינו יונה ז"ל פי' כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' קשה איך אפשר אם אינו יודע היאך יעשה, אלא במה שיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסיר ימין ושמאל הרי זה מעשיו מרובים מחכמתו כי מעתה מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כלה כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם, וכי מפורש באבות דרבי נתן דתנן התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאלו עשו הכל קודם ששמעו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל פי' כל שמעשיו מרובים וכו' אני חוכך אם מעשיו הטובים יותר מלמוד תורתו אינה מדה שגדול למוד ממעשה וכן הכתוב אומר כי נר מצוה ותורה אור שמעלת הגיון התורה על המצוה כמעלת האור על הנר לכך אני אומר כי ענין מרובים הוא מענין ורב יעבוד צעיר שפירוש ורב גדול בשנים ובזמן, וכך אני מפרש וכל מרבית ביתך ימותו אנשים שאפי' הגדול בשנים בביתו לא יגיעו להיות זקנים אלא ימותו בעודם אנשים. וטעם המשנה כל שמעשיו הטובים מרובים שגדולים בזמן מחכמתו שקדמו המעשים הטובים לחכמתו חכמתו מתקיימת ותחלה דבר במצות לא תעשה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' שגם החכמה תלמדהו ביראת חטא שהורגל בה, ועתה דבר במצות עשה לפי שיש ירא חטא אבל אינו משתדל לעשות מצוה שיש טורח בעשייתה ואפי' קדמה היראה לחכמתו אין חכמתו מתקיימת שאע"פ שתלמדהו החכמה לעשות המצוה לא יעשה מפני שלא הורגל בה, לכך אמר כל שמעשיו מרובים מחכמתו שקדמו גם מעשים הטובים לחכמתו ששאל לחכמים ועשה אז חכמתו מתקיימת שתלמדהו החכמה במה שהורגל מקודם שהוא סור מרע ועשה טוב ששניהם הוא צריך ואז תתקיים חכמתו, וכל שחכמתו מרובה וגדולה בזמן ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל פי' כי להיות שהיראת חטא וכל חלקיו הם דברים שבלב ובני אדם לא יוכלו לראות אם הוא ירא חטא כי האדם יראה לעינים ע"כ הוא בעצמו היה אומר שהאות על שיראת חטאו תקדם לחכמתו הוא היות מעשיו מרובים מחכמתו כי היא הוראה שהוא ירא חטא ומצד היראת חטא שהוא הקודם אצלו הוא מבקש החכמה ובהיות החכמה נדרשת מאתו לבלתי היות נכשל בחטא היה העיקר אצלו פעולת המעשים ויהיו בלי ספק מרובים מחכמתו שהכוונה בריבוי הזה הפלגת השקידה בהם והזריזות בעשייתם יותר מבחכמה כי רבוי המעשים על החכמה בכמות לא יתכן בהיות שני מינים מתחלפים כנודע אך כשאנו רואים שהוא עושה עיקר מהחכמה ואינו מתבטל מלמודו לעשות מעשה טוב שיבא לידו הנה בזה יאמר בו שחכמתו מרובה ממעשיו וזאת היא הוראה שחכמתו קודמת ליראת חטאו ושהוא ירא חטא במקרה נמשך מהחכמה ולא בעצם וראשונה ובכן לא תתקיים חכמתו כי יתרשל בלמודה יען הכחות הגשמיות יגעים בשקידה בה להיות הפך טבעם ורצונם וכשאין כח ההכרח מניע אותו להתמיד בחכמה כמו שהוא בקדימת היראת חטא כאמור תפסוק ההתמדה ותשכח החכמה באורך הימים ולא יהיה הקנין קיים בנפש כמדובר:

והחסיד ז"ל פי' ע"ד לא המדרש הוא העיקר יאמר כל מי שמקיים כל מה שלומד והותר נותנים לו שכר על המעשה וגם על החכמה כי חכמה שלא בא לידי מעשה אינה חכמה:

ולב אבות כתב כל שמעשיו מרובים מחכמתו שהוא יותר נאה מקיים ממה שהוא דורש זהו ודאי ראוי והגון ללמד לאחרים ויהיו דבריו נשמעים וז"ש חכמתו מתקיימת ר"ל מתקיימת באחרים כי הוא מלמד ומצליח. אבל מי שהוא נאה דורש ואין נאה מקיים שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת באחרים ואינו מצליח לפי שאומרים הכל כי כל דבריו צפצופי עופות אחר שהוא עצמו בלתי מאמין בהם עכ"ל, וכבר כתבתי במשנה הקודמת שכן פי' הרב רבי משה אלשקאר ז"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב כל שמעשיו מרובין וכו' שבזמן שמעשיו של האדם מרובין מחכמתו נמצאת תאותו לחכמה מרובה מחכמתו ונמצאת חכמתו מוספת והולכת, ובזמן שחכמתו מרובה ממעשיו נמצאת תאותו לחכמה פחות מחכמתו ונמצאת חכמתו פוחתת והולכת עכ"ל:

ואפשר לי עוד לפרש שכל המשנה מדברת על לימוד התורה כי בהיות שהחכמה הוא דבר שגזרו עליו מן השמים כמו שאז"ל ארבעים יום וכו' לכן אמר כל שבענין חכמתו אשר השיג מעשיו מרובין מחכמתו כלומר מעשיו שעשה ויגע עד שישיגנה הם מרובים מהחכמה אשר נגזרה עליו איש כזה חכמתו מתקיימת לו ועומדת לו לשלם לו שכרו לפי שהשיגה ביגיעתו וטרחו, אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו כלומר שמעשיו וטרחו ויגיעתו מועטת לגבי החכמה שהשיג ואין זה שהשיג רק לפי שנגזר עליו שיהיה חכם וחכמתו היתה מתרבה עליו מאליו ומתחכם והולך מבלי יגיעה אין חכמתו מתקיימת ועומדת לו לעוה"ב. ומה שתרצנו במשנה הקודמת כל שיראת חטאו וכו' לקושית קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אותו התירוץ בעצמו שייך בזאת המשנה וקל להבינו ולאפוקי ממי שרצה להחליף הגרסא וגריס וכל שאין מעשיו מרובין מחכמתו אין חכמתו מתקיימת שאין צורך להחליף הגרסא:

מגן אבות (רשב״ץ)(3 קטעים)

רבי חנינא בן דוסא אומר. רבי חנינא בן דוסא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי היה כמו שאמרו בפרק אין עומדין שאמר לו כשחלה בנו חנינא בני התפלל עליו מרוב חסידותו היתה תפלתו מתקבלת מיד כמו שאמרו בתענית וכן ביומא פר' הוציאו לו מאי הנייא צלותא דכהן גדול לרבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ביום הכפורים יהי רצון שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שכשהיה רבי חנינא בן דוסא בדרך והיו גשמים יורדים אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסקו גשמים וכמה נסים נעשו בתפלתו כמו שנזכר בפרקא דחסידי בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חירובין מערב שבת לערב שבת כמו שנזכר בפרק היה קורא ובפרק כיסוי הדם ואמרו בפרק הרואה לא אברי עלמ' אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים עלמא דאתי לרבי חנינא בן דוסא והאי עלמא לאחאב בן עמרי. וידוע הוא כי האדם לא נברא אלא שידע וישכיל וישמור ויעשה וזה אפי' חכמי האומות שאין להם נביאים ולא תורה הבינו זה מדעתם וכבר אמר גדול שבהם חפץ האלהים בנו שנהיו נבונים וחסידים ובא זה החכם ולמד כי האחד סיבת האחר והוא המעשה לחכמה לא החכמה למעשה ולזה אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימ' וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת וזאת הקדימה אינה קדימה בזמן כי איך אפשר שתקדם יראת החטא לחכמה שאם אין בו חכמה איך יהיה ירא חטא והלא אמרו אין בור ירא חטא אבל זאת הקדימה היא קדימת המחשב' שאם אדם מקדים במחשבתו להיות ירא חטא אז ילמד החכמה ותתקיים בידו כי היא המדריכה אותו למה שהוא קודם במחשבתו כי מהחכמה ידע מה הוא החטא ויפרוש ממנו ומתוך כך תיקר בעיניו החכמה ותתקיים בידו אבל אם קדמה במחשבתו ידיעת החכמה בלא יראת חטא לא תתקיים בידו כי מתוך שהיא מונעת אותו מחפצו יקוץ בה וימסאנה ומצינו קדימה בענין מחשבה כמו שאמרו חז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לבריאת עולם וכן אותן דברים שאמרו חז"ל בנדרים פרק אין בין המודר ובפרק מקום שנהגו ובילמדנו ובבראשית רבה שקדמה לעולם קדימת מחשבה הם לא קדימת זמן. דומה זה למי שאומר דירת הבית הזה קדמה לבניינו שאלמלא לא עלה במחשבה דירת הבית לא נבנה ותחלת המחשבה היא סוף המעשה כן נראה לי. ובשני משבת אמרו והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת שהם ששה סדרי משנה ואחר כך יראת ה' היא אוצרו ואם אין שם יראת ה' אין חכמתו כלום והיו משבחין יותר דדחיל חטאין הוא ולא דגבר חכים הוא וכן ביומא פרק בא לו אמרו על מי שיש בו חכמה ואין בו יראת חטא חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וזה דרשו ממה שכתוב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ושאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם ואינו ירא חטא מה הוא אמר הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו והיה אומר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם להצטער בעולם הזה בלימוד התורה ולאבד העולם הבא ביראת חטא. ואמרו בשני משבת אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה שכן בלשון יונית קורין לאחת הן ובפרק בנות עכו"ם אמרו רב פפא איקלע לתוך אמר אי איכא צורבא מרבנן אקביל אפיה אמרה ליה ההיא סבתא איכא צורבא מרבנן ורב שמואל בר זוטרא שמיה ותני מתניתא יהא רעוא דתהוי דכוותיה אמר מדקא מברכא לי בגויה ש"מ ירא שמים הוא הרי דלא היה מתברך רב פפא בתורתו אלא ביראתו:

הוא היה אומר כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.במשנה ראשונה דבר בענין הפרישות מן החטא עם החכמ' איזה מהם מקיים האחר וכאן דבר על ענין הזריזות במצות. ואי אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כפשטו שאם אין בו חכמה גדולה היאך אפשר שיהיה לו מעשים מרובי' שאין המעשים אלא פרי החכמה והתורה אמרה ולמדתם ועשיתם. על כן נראה לפרש שכל מי שמקבל לעשות כל מה שילמוד מיד שיקבל לעשות הרי זה כאלו עשה וכן אמרו במכילתא וילכו ויעשו בני ישראל וכי מיד עשו והלא לא עשו אלא עד יום ארבעה עשר אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו כבר עשו וזהו השנוי כאן מעשיו מרובין מחכמתו וכיון שקבל עליו לעשו' כל מה שילמוד א"כ כשילמוד יתקיים בידו לימודו ודבר זה למדנהו מאבות דרבי נתן דתני התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה ולא אמרו נשמע ואחר כך נעשה וכיון שקבלו עליהם מה ששמעו הרי הוא כאלו קיימו מה ששמעו אע"פי שלא עשו עדיין:

וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. זהו כפשטו שלמד הרבה ואינו מקיים טוב לו שלא למד ומה שלמד מהרה ישכחנו ובאבות דרבי נתן משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהלך לו אצל חנווני אמר לו תן לי רביעית יין אמר לו הבא כלי ופתח לו את חיקו אמר לו תן לי שמינית שמן אמר לו הבא כלי ופתח לו את המשפלת הוא כלי העשו' מסיב הדקל שאינו מחזיק שמן אמר לו בן אפלה כלים אין בידך ואתה מבקש ליטול שמן ויין כך אמר הקב"ה לרשעים רשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשי' ללמוד תורה ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' חקי אי אתה משיח בהם ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך:

לחם שמים (יעב״ץ)(4 קטעים)

ר"ח בן דוסא. חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב"ז. כנראה שילהי פא"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב"ה היה בימי תלמידי ריב"ז כדאי' ספ"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו"ה לא דמי לדרפב"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף (סנהדרין כט, א). וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר"ח. לדברי ר"ד הסמוכים. ואע"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק"ל:

כל שיראת חטאו קודמת. כ' רע"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל"פ אדהלל כו' תי"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק"ל:

שיראת חטאו. מ"ש ד"ח דהול"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י"ח לישנא קלילא הוא טפי:

כל שמעשיו מרובין. השאלה שנזכרה בד"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא"צ לדחקו של תי"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ"ש פ"ק דברכות וספ"ק דקידושין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. א"כ הדר קושיא לדוכתה הול"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד"ח. במ"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי"ת ב"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ"ט מששי למדות. א"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי:

ביאור הגר״א

כל שיראת כו'. כמ״ש (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה' כו':

כל שמעשיו כו'. כמ״ש בפ״ב דשבת (ל״א א') מאי דכתיב והי' אמונת עתיך כו' ואפ״ה אי יראת ה' כו' ושם ויאמר לאדם הן יראת ה' הי' כו' ועתה כו':

שאלות נפוצות

מה כתוב בפרקי אבות פרק ג משנה ט?

רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקימת. הוא היה אומר, כל שמעשיו מרבין מחכמתו, חכמתו מתקימת. וכל שחכמתו מרבה ממעשיו, אין חכמתו מתקימת:

מי אמר את המשנה?

המשנה מובאת בשם רבי חנינא בן דוסא.

מה הפירוש של ר׳ עובדיה מברטנורא על המשנה?

כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. אני שמעתי, שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמד בשביל שאהיה ירא חטא. וזה על דרך שאמרו תחלת המחשבה [היא] סוף המעשה:

אילו מפרשים כתבו על המשנה?

10 מפרשים מובאים כאן: ר׳ עובדיה מברטנורא, פירוש המשניות לרמב״ם, רש״י, רבינו יונה, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מדרש שמואל, מגן אבות (רשב״ץ), לחם שמים (יעב״ץ), ביאור הגר״א.

שתפו את הדף:וואטסאפ

מקורות הנוסח של הפירושים

נוסח המשנה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Pirkei Avot – תורת אמת 357 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
ר׳ עובדיה מברטנורא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bartenura on Pirkei Avot – תורת-אמת (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
פירוש המשניות לרמב״ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rambam on Pirkei Avot – מהדורת וילנא (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
רש״י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Avot – Vilna Edition (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
רבינו יונה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot – Pirkei Avot, Berlin, 1848 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תוספות יום טוב: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot – Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תפארת ישראל – יכין: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Yachin on Pirkei Avot – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מדרש שמואל: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Midrash Shmuel on Avot – Midrash Shmuel, Warsaw, 1876 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מגן אבות (רשב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Magen Avot on Avot – Magen Avot, Leipzig 1855 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
לחם שמים (יעב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Lechem Shamayim on Pirkei Avot – עץ אבות, לחם שמים, קרקוב, תרמ"ג (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
ביאור הגר״א: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Gra on Pirkei Avot – פרקי אבות עם פירוש הגר"א, וילנא, תקצ"ו (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)