משנה ערכין פרק ח׳

מסכת ערכין, סדר קדשים · 7 משניות בניקוד · מתחת לכל משנה פירוש ר׳ עובדיה מברטנורא, ובלחיצה על ״עוד פירושים״ – שאר המפרשים.

1. משנה א׳

   הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ, פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְּכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף. אָמַר לוֹ, הִגִּיעָתְךָ, נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   המקדיש. בשעה שאינה יובל. בזמן שאין יובל נוהג:

   פתח אתה ראשון. בכמה אתה רוצה לפדותה. ומפני ריוח של הקדש שואלים לו תחילה, שהבעלים מוסיפים חומש. ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג, דבזמן שהיובל נוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה, שהרי דמיה קצובים בית כור בחמשים שקל. ובזמן שאין יובל נוהג, כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד דבטלו יובלות דכתיב (שם) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה, שאז היא נפדית בשוויה:

   שהבעלים נותנים את החומש. כל דמי שוייה ורביע יותר. וכן כל חומש האמור בתורה, שיהא הקרן וחומשו חמשה. ומפני שלשה דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון, האחת שהבעלים מוסיפים את החומש, כדקתני במתניתין. והשני שמצות גאולה באדון, דכתיב (שם כ״ז) אם לא יגאל, אלמא מצות גאולה קודמת למכירה. והשלישי שהוא מוסיף ונותן בפדיונה יותר משאר בני אדם, דרוצה אדם בקב שלו:

   מפני רעתה. שההוצאה שבה יתירה על השבח:

   איסר. שמונה פרוטות:

   לא אמר זה אלא בכביצה. כלומר לא כך היה מעשה, שלא אמר באיסר, אלא בביצה. ואמר לו הגזבר הגיעתך, הרי היא שלך בביצה. ופלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא בחומשו פרוטה. ורבי יוסי סבר, פודין הקדש בכל שהוא, ואע״פ שאין בחומשו שוה פרוטה. והלכה כתנא קמא:

   עוד פירושים על משנה א: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

2. משנה ב׳

   אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשֶׂר סְלָעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשִׁים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלשִׁים, מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים, מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עָשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר, מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר. הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו׳ והני מילי כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד, משלשים ביניהן בשוה. כיצד, אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בעשרים וארבע, וחזרו בהן השלישי והשני כאחד, נותנים אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע, ונמצא ההקדש גובה עשרים וארבע. וכן אם חזרו שלשתן כאחד ונמכר מהקדש בשלש, ממשכנים בנכסי כל אחד משלשתן שבעה סלעים. וכן על דרך זה לעולם:

   עוד פירושים על משנה ב: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

3. משנה ג׳

   אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאַחַת, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ. בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלֹשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה. אָמַר אֶחָד, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו, אוֹמְרִים, הִגִּיעָתְךָ:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת. לאחר שאמרו הבעלים בעשרים:

   הבעלים נותנים. בעל כרחן עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן ליה, הואיל ואמרו הבעלים עשרים ועלה החשבון עם החומש בעשרים וחמש, ואי יהבינן ליה להאיך בעשרים ואחת נמצא הקדש מפסיד. ובעלים בעל כרחן יתנו אותו סלע שהוסיף זה על הקרן ועשרים וחמש דידהו, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:

   אמר אחד בחמשה ועשרים הבעלים נותנים שלשים. בעל כרחן. ובגמרא פריך אמאי כופין את הבעלים, בשלמא עד השתא חייבינן להו דהא לא מצינן למיתבא להנך, משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמרו בעלים ברישא, הלכך על כרחך מהדרינן אבעלים, וכיון דמהדרינן עלייהו בעו למיתב קרנא כמה דשיימוה אחריני, וחומשא דידהו. אבל השתא דאמר אחד בחמשה ועשרים, ליתנו להאיך, דהא קרן דידהו הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא, ולימרו בעלים הרי בא אחר במקומינו שרוצה ליתן חמשה ועשרים סלעים כמותינו. ומתרץ, כגון דאמור בעלים ברישא פרוטה יותר על עשרים סלעים, דמטי חושבנא דקרן וחומש לחמשה ועשרים ופרוטה, ואי יהבינן ליה להאי, איכא פסידא להקדש. הלכך מהדרינן אבעלים בעל כרחייהו. והא דלא תנא ברישא הבעלים אומרים בעשרים ופרוטה, דבפרוטות לא דק תנא ולא חש למיתנינהו:

   אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר. כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו בעשרים ואחת סלעים, דהוי בין קרן וחומש עשרים ושש סלעים ודינר, שהסלע ארבעה דינרים, וחומש הוא רביעית הממון כדאמרן, ועלויו של זה הם חמש, הרי שלשים ואחד ודינר:

   הבעלים קודמין. דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש דינר ממאי דאמור בעלים ברישא, הלכך מהדרינן אבעלים על כרחייהו:

   ואם לאו. שלא פתחו הבעלים תחילה אלא בעשרים, וזה אומר חמשה ועשרים:

   אומרים לזה הגיעתך. הרי הוא שלך, ולא מהדרינן אבעלים. משום דאמרי בעלים בא אחר במקומינו שנותן עשרים וחמשה כמותינו. והא דתנן במתניתין שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שפתחו הם תחלה ולא על עלויו של זה, הני מילי היכא דלא שמו בני אדם את הקרקע כמו שאמר זה האחר, אבל אם שמוהו שלשה בני אדם כדבריו של זה, מוסיפין בעלים חומש בעלויו בעל כרחן. וכולה מתניתין לא איירי אלא בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, כדתנן בריש פרקין:

   עוד פירושים על משנה ג: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

4. משנה ד׳

   מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מָה אִם לַגָּבֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   מחרים אדם מצאנו. מקצת צאנו. אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן:

   ואם החרים את כולן. שלא שייר לעצמו כלום:

   אינן מוחרמין. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:כ״ח) מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו. מכל אשר לו, אלו מטלטלין, ולא כל מטלטלין. מאדם, אלו עבדיו ושפחותיו כנענים, ולא כולן. ומשדה אחוזתו, ולא כולה. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה, אלא לכתחילה לא יחרים את כולן, אבל אם החרים, מוחרמים:

   להיות חס על נכסיו. שלא יבזבזם להדיוט:

   עוד פירושים על משנה ד: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

5. משנה ה׳

   הַמַּחֲרִים בְּנוֹ וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ, אֵינָן מֻחְרָמִים, שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם. הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן. רַבִּי אוֹמֵר, נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בַּקַּרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם, וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. ובתו נהי דיכול למכרה בקטנותה, אינו יכול למכרה בנערותה:

   שהחרמים שלהם. דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה, וכיון דדידיה הוי, מה הנאה בכך אם היה מחרים, איהו גופיה זכי ביה ולא יהיב ליה לכהן אחר:

   נראין דברי ר׳ יהודה. הכי קאמר, נראין דברי ר׳ יהודה לר׳ שמעון, דמודה לו ר׳ שמעון לר׳ יהודה וסובר כמותו בקרקעות, ולא דיבר ר׳ שמעון אלא במטלטלין, לפי שאין החרמים של לוים. ור׳ יהודה סבר, הוקשו מטלטלין לשדה אחוזה, דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, מה שדה אחוזה אין הלוים מחרימים כדכתיב כי אחוזת עולם היא להם, אף מטלטלין אין לוים מחרימים. ור׳ שמעון לית ליה האי הקישא. ומדנחית רבי לפרושי מלתיה דר׳ שמעון במה מודה לרבי יהודה ובמה נחלק עליו, ש״מ דהלכה כר׳ שמעון:

   עוד פירושים על משנה ה: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

6. משנה ו׳

   חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כז), כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   חרמי כהנים. חרמים שהחרימום כדי לתתם לכהנים:

   אין להם פדיון. כדכתיב (שם) לא ימכר ולא יגאל. אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון, דאדעתא דהכי אחרמינהו, דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:

   וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים. והלכה כחכמים. והמחרים מטלטלים בזמן הזה, וכן המחרים קרקעות בחוץ לארץ שדינם כמטלטלין לענין זה, נותנם לכהנים. והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה שאין שם בית, פודה אותן לכתחילה בדבר מועט, ולא יפחות לכתחלה מארבעה זוזים או קרוב לזה, אבל לא בשוה פרוטה לבד או כיוצא בזה, משום דליכא פרסומי מלתא:

   שהוא חל על קדשי קדשים. כדמפרש ואזיל, מחרים אדם את קדשיו כו׳:

   עוד פירושים על משנה ו: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, תפארת ישראל – בועז, מלאכת שלמה

7. משנה ז׳

   מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים. אִם נֶדֶר, נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים. אִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ. שׁוֹר זֶה עוֹלָה, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ. הַפּוֹדִין אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְכוֹר זֶה, לִתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר תַּקְדִּישׁ, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר אַל תַּקְדִּישׁ. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַל תַּקְדִּישׁ, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַל תַּקְדִּישׁ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר תַּקְדִּישׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה, מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   אם נדר. אם אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואח״כ החרימה, הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה, נמצאת שלו היא ונותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו, דהא ודאי יש לה פדיון:

   ואם נדבה היא. דאינו חייב באחריותה אם מתה, הא ודאי לא חייל בה חרם, דלאו דידיה היא אלא בכדי טובתה, וטובה שיש לו בה יתן לכהן. כיצד, שור זה עולה והחרימו, אומדים כמה אדם שאינו חייב בעולה רוצה ליתן אם ימצא עולה בזול כדי להקריב דורון לקונו, וכאותן דמים יתן זה, שזו היא טובת הנאה שיש לו בה. שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, ומשהפרישה יצא ידי חובתה, ומעתה אינו מאבד ואינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו:

   שאינו רשאי. שאינו חייב. תרגום נושה רשיא:

   כיצד פודין אותו. דהבכור גופו אינו מוחרם, שהרי אינו שלו אלא לכהן. אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעל הבית שיתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו, ואותה טובה דיהיב, יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם. ודוקא נקט בן בתו או בן אחותו כהן, דאילו כהן גופו לא מצי למיתן טובת הנאה לבעל הבית כדי שיתן הבכור לו או לכהן אחר, דכיון דבכור חזי ליה מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומות בשכרו, ואשתכח דלא שקיל ליה בתורת תרומה אלא בתורת שכר:

   כתוב אחד אומר תקדיש. גבי בכור כתיב (דברים ט״ו:י״ט) כל הבכור אשר יולד תקדיש:

   וכתוב אחר אומר אל תקדיש. (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו:

   הקדש עילוי. להעלותו בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה שאינו חייב בה אלא כדי לעשות דורון לקונו:

   ואי אתה מקדישו הקדש מזבח. שיהא שם [זבח] אחר חל עליו. ורבנן דנפקא להו הך דרשא לעיל מכל חרם קודש קדשים, אל תקדיש מיבעי להו ללאו, שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו, ותקדיש מבעי להו לומר שמצוה להקדישו ולומר זה קדוש לבכורה, ואע״ג דמאליו הוא קדוש. ור׳ ישמעאל לית ליה הך דרשא. והלכה כחכמים:

   עוד פירושים על משנה ז: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

הגמרא על פרק זה: תלמוד בבלי מסכת ערכין, דף כ״ז ע״א · כל דפי מסכת ערכין

עוד: כל מסכתות המשנה · משנה יומית · לעילוי נשמת