משנה ערכין פרק ח׳ משנה ו׳

חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נותנין לכהנים כו': ר' יהודה בן בתירא מפרש מה שאמר לכהן תהיה אחוזתו שבא להודיענו העיקר שהקדמנו בפרק שלפני זה והוא מה שאמר לא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי וכו' לפי שנאמר תהיה אחוזתו ר"ל שהוא כמו שדה אחוזה שיוצא מתחת יד לוקח ביובל כן תצא מתחת יד כהן זה שלקחה לכל אחיו הכהנים וחכמים למדין דין זה ממה שנאמר כשדה החרם ולא נאמר כשדה חרם ור' יהודה בן בתירא לא דריש ה"א הידיעה ודעת ר' יהודה שהוא חל על הקדשים מתוך מה שאמר רבי ישמעאל אח"כ והלכה כחכמים: וכן מי שהחרים בזמן הזה מטלטלים סתם הרי הן לכהנים ומקרקעי בחוצה לארץ דינם כדין המטלטלים ר"ל שהם לכהנים אבל מי שהקדיש לבדק הבית מותר לו לפדותה בדבר מועט לכתחלה ומשליך אותן דמים לים אבל נתנו שיעור שלא יהא הדבר המועט פרוטה אלא כמו שאמרו ד' זוזי והקרוב להן לפרסומי מילתא ולא התרנו זה אלא לכתחלה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים:

רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית. ובין אמרם חרמי בדק הבית. לפי שהשמות משונים והענין א'. ואמרו ל"ש דאפיק להו [בלשון קדש ול"ש דאפיק להו בלשון חרם] הרמב"ם בפי' משנה ג' פ' בתרא דתמורה:

וחכ"א סתם חרמים לכהנים. כתב הר"ב והלכה כחכמים. וכ"כ הרמב"ם. ובכ"מ רפ"ז מה"ע הניח בצ"ע דבגמ' משמע דהלכה כר"י בן בתירא:

שנאמר כשדה החרם וגו'. וריב"ב מאי עביד ליה מבעי ליה לכהן שהקדיש [שדה] חרמו [שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן] (דתנן) במ"ג פ' דלעיל וכמ"ש שם. ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ור"י בן בתירא דחל על ק"ק ועל קדשים קלים מנא ליה. ס"ל כר' ישמעאל דמתניתין דלקמן. גמ'. ומ"ש הר"ב והמקדיש לב"ה בזמן הזה פודה אותן כו'. ומשליך המעות בנהר. כדאיתא בגמ' [דף כ"ע] וכתבתי בריש פרקין. ומ"ש ארבעה זוזי. עיין ג"כ שם ועוד בפ"ו משנה ב':

אלא ניתנים לכהנים אבל חרמי בדק הבית נפדין, מדאין ראוי לבדק הבית רק מעות, אדעתא דהכי אחרמינהו:

ועל קדשים קלים כדמפרש במשנה ז':

מיהו המחרים סתם מטלטלין בזה"ז או קרקעות שבח"ל שדינן כמטלטלין לעניין זה, לרמב"ם קיי"ל כחכמים, ונותן לכהנים. ולכ"מ הוי ספיקא דדינא [רמב"ם פ"ז מערכין]: אמנם בהקדיש בפירוש לבדק הבית בזמן החורבן, לא יפדה לכתתילה בפרוטה, רק בד' זוזין כדי לפרסם הפדיון, ולשדינהו לנהרא. אב"י וק'"ל דבנדרים [די"ח ב'] אמרי' דלר"מ סתם תרם לבד"הב, ולר"י רק בגליל סתמא לבד"הב מדאין מכירין בחרמי כהנים, אבל ביהודה סתמא לכהנים. וע"כ מתני' דהכא דקיי"ל כרבנן [כרמב"ם פ"ו מערכין] דבכל דוכתא סתם חרם לכהנים. דלא כמאן. השבתי לבני הרב שליט"א, התם ר"מ ור"י קיי"ל כר"י, אבל רק בנדר שהוא איסור הבא מעצמו, להכי בנדרים הלך אחר לשון בנ"א [כנדרים ד"ל ע"ב ודמ"ע א']. משא"כ בהקדש, אע"ג דמקדיש נמי רק נודר הוא, עכ"פ אין כוונתו לאסרו רק להקדישו, וכבר קצבה תורה אסורו, ומה"ע מחשב איסור הבא מאליו [ועי' תוס' שבועות כ"ד א' ד"ה באיסור], להכי אין הולכים בהקדש אחר לשון בנ"א, דמדהוא איסור שקצבתו תורה הולכין גביה אחר לשון תורה: תדע דהרי בנדרים במפרש דבריו, ואמר מה שנדרתי בחרם לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ובקרבן שאמרתי לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים. בת"ח א"צ התרה [כנדרים ד"כ ע"א]. ובהקדש באמר. הרי שורי חרם או קרבן, לא ס"ד שנפרש הכי במחשבתו. אלא ה"ע דבהקדש הולכין אחר לשון תורה. אע"ג דבמקדיש נמי מצינו שהולכין אחר לשון בנ"א, דהרי עד כאן לא פליגי ר"א ורבנו [בנדרים י"ח ב'] רק במקדיש חיתו ובהמתו. דלרבנו אין כוי בכלל. מדלא מעייל נפשיה לספיקא. הא במקדיש חיתו. לכ"ע וודאי אין בהמה בכלל, אלמא דגם בהקדש הולכין אחר לשון ב"א דהרי בלשון תורה חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה [כחולין ע"א א']. התם לא קצבה לו תורה מה יקדיש, ורק בדעתו תליא אם חיה או בהמה להכי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, והולכין בו אתר לשון בנ"א. משא"כ בהקדיש חרם או קרבן כבר אמרה התורה מה הן. והולכים בהן אחר לשון תורה:

חרמי כהנים וכו' פ"ק דתמורה דף ה'. וכתבו תוס' ז"ל חרמי כהנים פי' חרמין הניתנין לכהנים אין להם פדיון כדכתיב לא ימכר ולא יגאל ועל כרחך בחרמין איירי (הגה"ה נלע"ד בכהנים צ"ל אע"פ שהרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו או צ"ל בחרמי כהנים) אע"ג דסתמא כתיב דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הן כדי לעשות מהן צרכי בדק הבית ע"כ:

אלא ניתנין לכהנים כתרומה יש שאין גורסין מלת כתרומה אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה שם פ' ששי סימן ד':

ר' יהודה בן בתירא אומר וכו' פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח.) וכתב הרא"ש ז"ל ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמין לבדק הבית קשה קרא דכל חרם בישראל לך יהיה דמשמע סתם חרמין לכהנים מאי קעביד וכי תימא כשפירש שהחרים לכהנים כדפירש רש"י ז"ל בפי' החומש תיקשי לך מאי חזית דנפרש קרא דכל חרם בישראל לך יהיה במפרש וקרא דכל חרם קדש קדשים הוא בסתם איפוך אנא ונ"ל דמסתבר שרצון אדם וחפצו שיהיו נכסיו לשמים:

וחכמים אומרים סתם חרמין לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. חימא אמאי לא דרשי ליה מדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה וי"ל משום דבהאי קרא כתיב בהדיא החרם לכהן משמע להו מפורש טפי וא"ת כיון דרבנן מוקמי קרא דכל חרם קדש קדשים להך דרשא שחרם חל על הקדשים מנא להו שאם החרים נכסיו לבדק הבית שחלה קדושה עליהן בלשון חרם ונ"ל משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטיה דקרא משמע שאם החרים נכסיו שהן קדושים וא"ת לר' יהודה בן בתירא דאמר סתם חרמין לבדק הבית הא כתיב בקרא לא יגאל ורש"י ז"ל פי' בפי' החומש דמוקי לא יגאל במפרש לכהנים ע"כ. וז"ל הר"י ז"ל בגליון הא דלא מייתי קרא דכל חרם בישראל לך יהיה משום דההוא מוקמי' במטלטלי או למידרש דהרי הם כחולין כשנתנם לכהן ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהל' ערכין וחרמין הביא ראיה דסתם חרמין לכהנים מקרא דכל חרם בישראל לך יהיה:

ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמין לבדק הבית שנאמר כל חרם וכו'. ובגמ' מפרש דקרא דכשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו איצטריך לרי"ב בתירא ללמד שאם כהן הקדיש שדה שהגיע לו לחלקו מחרמי ישראל שלא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי הרי היא שלי אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים דבהאי קרא מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה שהקדיש ישראל וגאלה אחד מן הכהנים תצא מידו ביובל ומתחלקת לכל בני משמר כדאמרי' בגמ' בפירקי' דלעיל אחוזתו שלו ואין זו שלו אף שדה חרמו של כהן יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים ואידך מחרם החרם ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ובת"כ פ' י"ב דפרשת בחוקותי. בפי' רעז"ל והלכה כחכמים. אמר המלקט משמע דלא כרב דאמר הלכה כר' יהודה ב"ב ואקשי' עליה בגמ' ורב שביק רבנן ועביד כריב"ב ומשני דרב גמריה גמר מרביה פי' דרביה אגמריה מתני' משבשתא היא ואיפוך דרבנן לדריב"ב ודר' יהודה בן בתירא לרבנן דרבנן אינון דקאמרי סתם חרמין לבדק הבית והכי נמי תניא בברייתא ופרכי' אי הכי הלכה כרבנן איבעי ליה למימר ומשני ה"ק למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כריב"ב ובתר הכי מייתי בגמ' עובדא דההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך אבל פרוטה לא משום דבעי פרסומי מילתא אלמא קסבר סתם חרמין לבדק הבית דאי לכהנים אין להם פדיון. ובת"כ סוף פרשה ד' דפ' בחוקותי. וביד שם ר"פ ששי:

שהוא חל על קדשי קדשים כדמפ' ואזיל מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמין והלא אין אדם מחרים דבר שאינו שלו אלא אם נדר הם וכו'. ובת"כ מכאן עד סוף פירקי' פרשה א' בחוקותי ושם בפי"ב: