משנה ערכין פרק ח׳ משנה ז׳

מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים כו': ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש כו': כבר ידעת שהאומר שור זה עולה הרי הוא נדבה ואם החרימו אח"כ שמין אותו כמו שזכר וכן אם החרים הבכור פודין אותו בטובת הנאה לפי שהוא מתנה לכהן בין תמים בין בעל מום כמו שזכרנו ביאורו בבכורות ואין אדם נהנה ממנו עד שיתן בו דמים זולת שהוא נותנו לקרוב כהן וזכר הקורבה היתירה שהיא בין ישראל וכהן והוא שיהא הכהן בן בתו או בן אחותו: וא"ר ישמעאל שהבכור נאמר עליו לא יקדיש איש אותו ונאמר ג"כ כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וענין הקדש עילוי הקדש שהוסיף בדמים לפי שאם החרים הבכור נוטלין עליו תוספת דמים כמו שהקדמנו ביאורו ואותן דמים הן הקדש וישאר הבכור לכהנים כמות שהיה וחכמים שלמדין ענין זה ממה שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' כמו שזכרנו אומרים בבכור לא תקדיש כדי שיתחייב המקדיש לאו ויהיה עובר על לא תעשה ובתוספתא תמורה אומר המקדיש תמימים לבדק הבית תייב בל"ת ומה שאמר בו תקדיש הוא שאם נולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ולומר זה קדוש ויהיה בכור כמות שהוא והסכימו שאפי' לא אמר זה קדוש הרי הוא מתקדש מרחם:

אם נדר נותן את הדמים. דהוא עצמו אינו משתנה להקדש אחר ועיין רפ"ו דתמורה:

הבכור בין תמים בין בעל מום כו'. עמ"ש בסוף שקלים:

מקדישו הקדש עילוי. לשון הר"ב להעלות בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה. ולא דק. דה"ל לפרש כמה אדם רוצה ליתן בו. כדי לתתו לבן בתו כהן כדפירש לעיל:

אם נדר שאמר הרי עלי עולה, והפרישה, ואח"כ החרימה:

נותן את הדמים דמדאמר הרי עלי, חייב באחריותה, והיא כשלו, להכי נותן כל דמיה:

אם נדבה שאמר הרי זו עולה, דאז אינו חייב באחריותה:

נותן את טובתו דהרי אין לו בה רק טובת הנאה, שיכול להקריבה דורון לקונו, וכשתמות או תאבד לא הפסיד רק הנאה זו. לכן כשהחרימה נותן לכהנים כפי טובת הנאה שיש לו בה. כיצד. אמר שור וכו':

שור זה עולה והחרימו:

אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו רשאי ר"ל שאינו חייב בה [דתרגום נושה רשיא] ומתכוון רק להקריב דורון לקונו, וכסך זה יתן המחרים לכהנים:

מחרימין אותו הישראל בעל הבכור מותר להחרימו וכ"כ הכהן אחר שניתן לו, ושניהן מותרין להחרימו בין שהוא תם או בעל מום אף שאינו יכול להמיר עליו [כתמורה פ"א מ"א]:

הפודין אומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעל הבהמה:

או לבן אחותו שהן כהנים ודוקא נקט בן בתו וכו'. אבל כהן לעצמו או לבן בנו, אסור ליתן להבעלים מעות שיתן לו הבכור, דכיון שהוא עצמו כהן. הו"ל ככהן המסייע לבעה"ב לדוש בגורן, כדי שיתן לו התרומה בשכרו, דנמצא דלא ניתן לו התרומה בתורת מתנת כהונה, רק בשכר מלאכתו:

רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר בבכור:

אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי להעלותו בדמים [אויסשטייגערן], דהיינו כמה יתן אדם לקנות בהמה כזו לעולה שאינו חייב בה, וכלעיל. וי"א כמה יתן אדם להבעלים שיתן בכור זה לבן בתו כהן, וכסך זה יתן לבדק הבית או לכהנים, כפי מה שהחרים:

ואין אתה מקדישו הקדש מזבח שיחול עליו שם קרבן. ולרבנן [לעיל מ"ו] דילפי הך דרשא מכל חרם, מצרכי לקראי דרבי ישמעאל למלתא אחריתא. תקדיש, דמצוה להקדישו בפה ולומר שיהא קדוש לבכור, ואל תקדיש, דבמתפיס עליו שם קרבן אחר, עובר בלאו:

מחרים אדם את קדשיו ר"פ מעשר בהמה. וביד שם פ' ששי סימן ח' י"א י"ב י"ג י"ד. בפי' רעז"ל ומעתה אינו מאבד ואינו מפסיד אלא שהקריב דורון לקונו. אמר המלקט לשון רש"י ז"ל ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורן לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה ע"כ:

אם נדר שאמר שור זה עלי עולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה דחייב באחריותו נותן את דמיו לבדק הבית הואיל והקדישו הקדש עלוי לבדק הבית:

ואם נדבה הוא אותו הקדש מזבח שהקדיש בעלוי לנדבה דלא אמר עלי אלא ה"ז עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאה ומהו טובתה אומדי' כמה אדם כהן אחר שאינו ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעלים בשור זה שימתין עד זמן משמרתו ויתנהו לו שיעלהו עולה כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי זה הכהן להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו הכהן רוצה ליתן לו כך הוא נותן לבדק הבית והיינו עילוי כן פי' הרגמ"ה ז"ל מתני' בפירושו למשנת אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית דבפ' בתרא דתמורה וגם פה במשנתנו בלשון שני. ועוד פי' פה במתני' בסוף לשון שני שאינו חייב כלומר כיון שאינו חייב באחריותו אינו נותן דמי כולו אלא טובת הנאתו כדאמרן וזהו קדשי קדשים ובין קדשים קלים כיצד הבכור שהוא ברשות ישראל בין תם בין בעל מום מחרימין אותו ע"כ:

שור זה עולה הוא פי' לנותן את טובתה דרישא כאילו אמר כיצד:

כמה אדם רוצה תוס' פ"ק דקדושין דף ל"ג ור"פ אלו טרפות (חולין דף נ"ד) והרא"ש ז"ל שם בדף ק"ס ותוס' ר"פ יש בקדשי מזבח:

אומדין בדלית וה"ג כיצד פודין אותו אומדין כמה אדם וכו':

לבן בתו או לבן אחותו ולעיל גבי שאר קדשים קתני טובת הנאה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה וכו' וכתבו תוס' ז"ל בר"פ מעשר בהמה גבי דבר שאין נידר ונידב שייכא טובת הנאה זו אבל בדבר הנידר ונידב שייכא אידך טובת הנאה ע"כ:

ר' ישמעאל אומר וכו' אפי' בגמ' המוגהת ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מכמה ספרי כתיבת יד ומכמה מפרשים מצאתי הלשון כך ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש אי אפשר לומר תקדיש שהרי כבר נאמר לא יקדיש ואי אפשר לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש הא כיצד מקדישו אתה הקדש עלוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח. ולא משמע כן מפי' רש"י ז"ל אשר העתיק רעז"ל. עלוי לשון שומא כמו מעלין בדמים. וביד פ"א דהלכות בכורות סימן ד' ובפ"ד דהלכות תמורה סימן י"א. בפי' רעז"ל כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה וכו' לשון החכם הר"ס ז"ל על זה היל"ל הקדש עלוי להעלותו בדמים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו וכן משמע מפי' רש"י והרמב"ם ז"ל. בפי' רעז"ל פשוט הוא שהלשון המתחיל וכתוב אחר וכו' ראש הלשון כפול וטעות הוא. עוד בסוף פירושו ז"ל ור' ישמעאל לית ליה הך דרשא. אמר המלקט פי' דס"ל דאין צריך להקדישו כיון דמאליו הוא קדוש וסבר לה ר' ישמעאל כר' יהודה בן בתירא דמוקים לההוא קרא כל חרם קדש קדשים דסתם חרמין לבדק הבית ומש"ה איצטריך ליה הני קראי ללמד שהוא חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים וגלי רחמנא בקדשים קלים כגון דחרם חל על קדשים קלים והה"נ לקדשי קדשים שחל עליהם חרם והקדש לעלוי כדאמרן ור' יהודה בן בתירא נמי סבר לה כר' ישמעאל. ועיין ברב ר"א מזרחי ז"ל בפ' ראה פסוק כל הבכור. ובספר יראים סימן שנ"ב פי' הקדש עילוי חביבות מצוה שמוזהר ישראל לומר בהולד לו בכור בהמה טהורה הרי הוא בקדושת בכור אע"פ שהוא קדוש מעצמו מצוה להקדישו בקדושת בכור לחבב את המצוה ע"כ. וכתוב שם בדברי הר"ר אליה מזרחי ז"ל מה שפי' פה רש"י ז"ל מקדיש אתה הקדש עילוי נותן להקדש כפי טובת [הנאה] שבו ובפרק המקדיש שדהו פירש מקדישו אתה הקדש עלוי להעלותו בדמים ליתן טובת הנאה לכהן וצ"ע ע"כ: