משנה ערכין פרק ח׳ משנה ד׳

מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו כו': אמר רחמנא מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ומן מורה על מקצת לפיכך אין ראוי להחרים אלא מקצת ואם עבר והחרים הכל מוחרם כתנא קמא. [הגה' הגרי"ף - ר"ל מדתני במשנה דברי ר"א וכו' מכלל דחכמים פליגי עליה ועיין כ"מ פ"ו מהל' ערכין דין ב']:

מחרים אדם כו'. כתב הר"ב ונותנן לכהן כחכמים דמתני' ו'. וע"ש. א"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מיניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב כמ"ש שם בשם התוס':

אינם מוחרמין. לשון הר"ב דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו כו'. ואע"ג דבקרא כתיב נמי בהמה השמיטו הר"ב. משום דלא צריכי. אלא למעוטי הני דבמתני' דלקמן. אבל הני תלתא צריכי. דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד לחרמיה כוליה. כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגי ליה בלא עבודה. אבל שדה סגיא ליה בדיסתורין [שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ושליש ולרביע] ואי אשמועינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא. אבל מטלטלין לחרמינהו כולהו. צריכי. גמ'. ובברייתא יכול אם החרים יהו מוחרמים. ת"ל אך. פירש"י אכים ורקים מיעוטי. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא לכתחילה לא יחרים. נראה להגיה ולמחוק בן עזריה. דהא ר"א מרא דשמעתא הוא. ואע"ג דלקמן אפרש דאיכא בינייהו דר"א וראב"ע לאו בענין חרמים הוא. ועוד דהר"ב לא הזכיר זה. א"נ יש להגיה ואין הלכה כן בדיעבד. אלא לכתחלה כו'. וא"ת ומי חולק עליו. דאין הלכה כן. כבר כ' הכ"מ בפ"ו מהל' ערכין מדקאמר דברי ר"א אע"ג דראב"ע משמע דסבר כוותיה. [מ"מ] משמע דרבנן פליגי עליה. וכן מפורש בתוספתא. ע"כ:

אמר ראב"ע מה אם לגבוה כו'. בגמ' מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא דאמר רבי אילא באושא התקיע המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש. פירש"י דגמרינן מיעקב. דכתיב ביה תרין עשורין ראב"ע אית ליה דר' אילא. דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו. ר"א לית ליה דר' אילא דאי בזבז טובא לא אכפת לן. אלא שישייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ע"כ. והרמב"ם בסוף ה"ע פסק כדברי ראב"ע:

מה אם לגבוה. וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב. דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל. ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים. וי"ל דאפילו בחרמים הנתנין לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפרקין [ד' כ"ע] חרמים כל זמן שהוא בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנם לכהן הרי הן כחולין. אלמא אית בהו קדושת הגוף. תוספת:

מחרים אדם כל חרם ניתן לכהנים:

ומשדה אחוזתו מקצת מכל מין ומין:

ואם החרים את כולן כל המין:

אינן מוחרמין ולא קיי"ל כן, רק בדיעבד מהני, אבל רק לכתחילה לא יעשה כן:

מה אם לגבוה דגם חרם של כהנים מחשב וגבוה, מדקדש קדושת הגוף כשאר הקדש כל זמן שלא נתנן לכהן, ורח אחר שקבלן הכהן הי כחולין:

על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו שלא יבזבז לדבר הדיוט, ואפילו לעניים אל יבזבז יותר מחומש [י"ד רמ"ט א']:

ואם החרים את כולם העלה הרא"ש ז"ל דצאנו ובקרו הכל אחד ואם החרים כל צאנו אם נשאר מבקרו הוי חרם וכן בהפך דצאנו ובקרו הכל אחד וכן חלוקת עבדיו ושפחותיו הכל אחד ע"כ:

אינם מוחרמין דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט בגמרא בברייתא קתני מבהמה ולא כל בהמה אע"ג דבקרא לא כתיב אלא מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ובברייתא אחרת דריש בהמה למאי דקתני מתני' דבסמוך המחרים בתו אינה מוחרמת אע"ג דיכול למכרה כשהיא קטנה מקרא דבהמה דמה בהמה שיש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה לעולם למעוטי בתו שהרי אינו יכול למכרה כשהיא נערה:

דברי ר' אליעזר בכל הספרים אליעזר ביוד וכתוב בכ"מ שם בה"ע פ"ו דמדקתני דברי משמע דרבנן פליגי עליה. ואע"ג דראב"ע ס"ל כותיה ע"כ וזהו שפי' הרמב"ם ז"ל אם עבר והחרים את כולם הכל מוחרם כת"ק ע"כ. אלא דקשה קצת לע"ד שאם הנוסח האמתי הוא ר"א ביוד אמאי לא פירש בכ"מ דמשום דר' אליעזר שמותי הוא אע"ג דר' אלעזר בן עזריה ס"ל [כותי'] לא פסקו (כמו) [כר"א] מן הטעם שכתב הוא דכיון דתנן דברי ר' אליעזר משמע דרבנן פליגי עליה ובגמרא פריך ראב"ע היינו ר' אליעזר ומשני איכא בינייהו דר' אילא דא"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יוחר מחומש דגמרי' מיעקב דכתיב עשורין עשר אעשרנו ראב"ע אית ליה דר' אילא דהא אתא לאשמועי' שיהא אדם חס על נכסיו ר' אליעזר לית ליה דר' אילא דהא אתא לאשמועי' דאי בזבז טובא לא איכפת לן אלא דשייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ובת"כ שנויה מילתיה דראב"ע ברפ"ה דפ' בהר סיני ובפי"ב דפ' בחוקותי. וביד פ' ששי דהלכות ערכין סימן ב' וספ"ח:

אמר ראב"ע ומה אם לגבוה וכו' בגמרא מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא וכו' והרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין פסק לדברי ראב"ע:

ומה אם לגבוה וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב דהא בסיפא דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים וי"ל דאפילו בחרמים הניתנים לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפירקין חרמים כל זמן שהן במת הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נחנם לכהן הרי הם כחולין אלמא אית בהו קדושת הגוף תוס' ע"כ: