שמות ב, ט

היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי:

וַאֲמֶרֶת לַהּ בַּת פַּרְעֹה אוֹבִילִי יָת רַבְיָא הָדֵין וְאוֹנְקִיהִי לִי וַאֲנָא אֶתֵּן יָת אַגְרָךְ וּנְסֵיבַת אִתְּתָא יָת רַבְיָא וְאוֹנִקְתֵּהּ:

וַאֲמָרַת לָהּ בְּרַת פַּרְעה אוֹבִילִי יַת רַבְיָא הָדֵין וְאוֹנִיקְתֵּיה לִי וַאֲנָא אִיתִּין יַת סוּטְרָךְ וּנְסִיבַת אִיתְּתָא יַת רַבְיָא וְאוֹנִיקְתֵּיהּ

היליכי. כמו היניקי כי שנים שרשים הם. ילך גם הלך והטעם אחד. כי אין הה"א מאותיות המשך על כן ה"א אחרת כמוה. ועוד כי האל"ף גם היו"ד והוי"ו ימצאו בתוך המלה פעם נכתבים ופעם נחים נמצאים במבטא לא במכתב ופעם נעדרים. והה"א לעולם באמצע היא נראית. ומלת בלטיהם. איננה כמו בלהטיהם כאשר אפרש:

ותאמר. אמר הגאון כי היליכי הם שתי מלות. ולא דבר נכונה. רק היא מלה אחת על משקל והיניקהו לי כמו שאמרתי. והוא מהבנין הכבד הנוסף. גם אמר שהוא כמו הא לך והנה הא כמו וגם אני הא. ואנחנו לא מצאנו בכל המקרא לנקבה ליכי כ"א לך רק היא מלה אחת.

ותניקהו. מעלומי העי"ן מן הפעלים השניים הנראים. והנה בפסוק אחד שנים שרשים והטעם אחד וככה הטיבי נגן צווי. כמו הליכי, אך הטיבו כל אשר דברו כמו והם הביאו אליו מעלומי העי"ן:

ותניקהו - אין צריך לומר שהוא שתי אותיות כמו. בא. שב. קם. שיאמר בלשון מפעיל ותשיבהו ותביאהו ותקימהו. אלא מגזרת ינק הוא. ולקצר את התיבה הוא אומר: ותניקהו במקום ותיניקהו.

והינקהו לי. לבדו ולא אחר עמו מכאן אמרו רז"ל מי שמקבלת להניק בן חברתה לא תניק אחר עמו.

ואני אתן את שכרך. לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבדתן אלא שנותנן להם שכר וכן מצינו במרדכי הצדיק לא די שהצילוהו הוא ועמו מן ההריגה, אלא שהלבישוהו לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה.

היליכי י״מ לשון הולכה על משקל הטיבי הניקי.

והניקיהו לי הקו״ף בחיריק.

היליכי. ת״א הובילי. והוא מלשון והולך מהרה אל העדה וגו׳. כמו שאי אותו:

והיניקהו לי. אל תיראי פן יאונה לך רע כי נתנה לה אות שהולד שייך לה:

ואני אתן את שכרך. כך דרך המלכים לשלם בעין יפה ולא לגזור לעשות להם בחנם:

א ואע"ג דדרך הלשון כך כמו הא לכם זרע מ"מ מדלא כתיב הא לך דרשו כן אע"פ דליכי ל' נקבה הוא מ"מ מצינו גבי נקבה ג"כ ל' לך כדכתיב הלוא אנכי טוב לך דגבי חנה: