אור החיים על דברים פרק כג

לא יבא עמוני וגו׳ על דבר וגו׳. קשה אמרו אשר לא קדמו, והלא מצינו שאמר הכתוב (דברים ב:כט) ״כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים״, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (רש״י שם) שחוזר למאמר ״אכל בכסף״. ב׳, אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם, מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם. ואולי שאמר על דבר וגו׳ להעיר שעל סבה זו בלבד יתחיב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל. ופרוש ״קדמו״ היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו׳, שהם חיבים לעשות כן מכל האמות, כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב, גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פרוש, להנאתכם.

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם זכרונם לברכה ביבמות דף ע״ו, שאמרו: מנא הני מילי שמואבית מתרת? אמר רבי יוחנן וכו׳, דקאמר קרא וגו׳. אמר ליה אבנר: תנינא ״מואבי״ ולא מואבית. אמר לו דואג: אלא מעתה ״ממזר״ וכו׳ ״מצרי״ ולא מצרית? שאני הכא דמפרש טעמא ״על דבר״ וגו׳, דרכו של איש וכו׳ ואין דרכה וכו׳, היה להם לקדם וכו׳ ונשים לקראת נשים. בעו לאכרוזי עליה, מיד, ״ועמשא״ וגו׳, מלמד שחגר חרבו וכו׳, ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, מקבלני מפי בית דינו של שמואל – ״מואבי״ ולא מואבית. מכל מקום קשיא, תרגמה ״כל כבודה בת מלך פנימה״. כתנאי: ״עמוני״ ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית – דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: ״על דבר אשר לא״ וגו׳, דרכו של איש לקדם וכו׳, עד כאן לשונם. וכתבו התוספות בדבור המתחיל ״כתנאי״ וזה לשונם: ואם תאמר, לרבי יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר רבנו יצחק דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתב עמון ומואב, הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית, אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום, אגב מצרי כתב אדומי, עד כאן לשונו.

ואין דברי התוספות נראים, כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחלה אגב מה שעתיד לומר אחריו, ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות. ועוד, בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתב ״מצרי״, יש מקום לומר ששנה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דבר הכתוב כהוגן, שהיה צריך לכתב ״מצרים״ לכלול מצרית, אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך, איך נאמר שאמר ״אדומי״ אגב ״מצרי״ שמצרי גופה עליה אני דן?

ולבא לעמק הדבר יש להעיר בדברי אבנר, למה אחז החבל בשני ראשין? מתחלה אמר דיוק ״מואבי״ כסברת רבי יהודה, וחזר לתת טעם ״על דבר אשר לא קדמו״ וגו׳ כסברת רבי שמעון, כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון. והסברא נותנת כן, שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו? בשלמא לרבי יהודה לדברי התוספות, הגם שהקשינו עליהם, לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גלה דעתו במה שחזר מקושית ״מצרי״ שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות.

אכן נראה כי כונת אבנר לסברת רבי יוחנן היא, שדורש מאמרו ״מואבי״ ומאמרו ״על דבר אשר״ וגו׳, שזולת ״על דבר״ יש לסתור הדרשה מ״מצרי״. וטעם ״על דבר אשר״ וגו׳ לבד, אם היה אומר ״מואב ועמון״, הגם שאומר ״על דבר״ וגו׳ היינו אומרים, הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים, באה הגזרה על כלו כאחת. ועוד, שהנשים באים גם כן מזרע פסול, שהם הזכרים שאסורין, ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב, דכתיב (במדבר א:ב) ״למשפחתם לבית אבתם״. ואם אמר ״עמוני ומואבי״ ולא היה לנו טעם ״על דבר״, היינו אומרים שאמר ״מואבי״ כמו שאמר ״מצרי״ ו״אדומי״, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית.

ולזה אמר אבנר שני טעמים הנזכרים, ומחלקת רבי יהודה ורבי שמעון היא על זה הדרך, כי רבי יהודה סובר דטעם ״מואבי״ לבד יתחיב לומר ולא מואבית, ומאמר ״על דבר״ אינו מחיבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם ״מצרי״ ו״אדומי״ משום שהטעם שנתן הכתוב מחיבני לכלל גם מצרית ואדומית שכל כך הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כרבי שמעון להוכיח מאמרו ״על דבר״, או מטעם שכתבנו בפרוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחיתו של דואג.

ומה שתרגמה בגמרא ״כל כבודה״ (תהלים מה:יד), יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר ״כל כבודה בת מלך פנימה״ אלא דוקא בכבודה, לא בזונה, אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות, גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו׳ ונשים לנשים. ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות משני טעמים: א׳ אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב׳ התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום ״כל כבודה״, הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר. ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר, והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.

ורבי שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת ״כל כבודה״ (תהלים מה:יד) ופטורים מהקדמת הלחם, ודרשינן טעם הכתוב. ולדרך זה יתבאר אמרם בגמרא ״כתנאי״ שחוזר על מאמר ״כל כבודה בת מלך פנימה״ ולזה סמכה לה, כי לפי פרושנו כל עקר מחלקתם של רבי יהודה ורבי שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת ״כל כבודה״ או לא.

נמצאת אומר שלש סברות באגדה זו: לפי שמועת רבי יוחנן דורש מאמרו ״מואבי״ ומאמרו ״על דבר״, ולסברת רבי יהודה מאמרו ״עמוני״ לבד, ולסברת רבי שמעון עקר הדרשה הוא מאמרו ״על דבר״.

ומעתה בשלמא לדברי רבי שמעון, גם לשמועתו של רבי יוחנן יש טעם נכון למאמר על דבר, אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת עמוני ומואבי, קושיתנו במקומה עומדת, למה הצרך לומר הכתוב על דבר. ויתישב כמו שכתבנו בתחלת הענין.

שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים, כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם, היכול יוכלו עשות בלא רשות בעליהן? ומה גם בראות בעליהן אויבים להם, אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם. ומעתה אין טענת ״אשר לא קדמו״ אלא על הזכרים, ועמד הדין ״עמוני״ ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית. וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו, הפירה ואמר ״מינאה״, כאמור במדרש (מדרש שמואל כב).

ולא אבה וגו׳. אמרו ולא אבה פרוש, הגם שהיה מקום לשמע מצד ענפי החטא שהיה בלעם נאחז בהם, אף על פי כן נתרצה ה׳ בלא טעם ולא שמע וגו׳, ונתן הטעם ״כי אהבך ה׳״, פרוש, לא לצד שהיית ראוי לדבר זה. ועין מה שפרשתי בפסוק ״ולא אבה סיחון״ (דברים ב:ל).

כי תצא מחנה וגו׳. פרוש, הגם שיש דקדוקי עברות שה׳ לא יעניש עליהם, ואם יעניש יהיה ענש קל, מודיע הכתוב שבשעת הסכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכין שמירה מכל דקדוקי עברות, כאמרו מכל דבר רע וגו׳. וכלל בתבת דבר גם סבות שממנו יסבב הרע. והעיר במה שצוה סמוך לזה ״כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות מו.) שהרהורי עברה ביום מביאין לידי קרי בלילה, ונתכון הכתוב בסמיכות זה לומר שעל כיוצא בזה יצו במאמר ״ונשמרת מכל״ וגו׳.

לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. קשה למה כפל לומר ולאחיך לא תשיך אחר שצוה בסמוך ״לא תשיך לאחיך״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא מציעא עה:) לעבור עליו בשני לאוין. ואולי שנתכון לומר שהגם שהנשיכה היא לגוי, אם הדבר על ידי ישראל אסור, כל עוד שישראל אינו מכיר הגוי בעד הלואתו או אם אין בידו משכון הגוי, וכך הוא הדין.

עוד ירמז למה שחלקו האחרונים (יורה דעה סימן קנ״ט), שאפלו לגוי אסור להתמיד בזה משום שמא יבא לתנו גם לישראל, והוא אמרו לנכרי תשיך, ותנאי הוא הדבר שלא תעשה באפן שיצא מזה קלקול שתשיך לאחיך.

והיה בך חטא וגו׳. פרוש, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת לב:) בעון נדרים מתים אשתו ובניו של אדם, עד כאן, והוא אמרו והיה בך חטא לשון חסרון, שעל ידי אחור הנדר יחסר ממנו אשתו שהיא כגופו או זרעו שהוא גם כן חלק ממנו.

ואמרו וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא, יתבאר גם כן על דרך אמרם זכרונם לברכה (גיטין ז.) אם רואה אדם שנכסיו מצמצמים יעשה מהם צדקה. ועוד אמרו (כתובות סו:) מלח ממון חסר. והנה לפי שחביב על האדם ממונו אין נוח להוציאו, ולזה תבא הסברא לאדם להתחכם לנדר נדר לה׳ שבזה יהיה לו נוח הרצון לתת מנכסיו, לזה בא דבר מלך והודיעו היוצא מחשש בטול הנדר, והיוצא מחשש מניעת נתינת צדקה כפי המתחיב.

ואמר כנגד אחור הנדר שזה יסובב שיהיה החסרון בו, וכנגד מניעת נתינת צדקה אמר ״וכי תחדל לנדר״, הגם שאתה בא לידי מניעת נתינת הצדקה זה יסובב חסרון בממון, אבל בך בודאי שלא יהיה חטא, והוא אמרו ״לא יהיה בך חטא״:

מוצא שפתיך תשמר וגו׳, פרוש, תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות, פרוש לקים הנדר, אז תדור ותקים הנדר סמוך לנדרך, והוא אמרו ועשית כאשר נדרת, וכן היה הלל עושה שהיה מביא קרבנו לעזרה ואמר (פסחים סו:) וכו׳.

או שיעור הכתוב הוא על זה הדרך: מוצא שפתיך תשמר מלדבר, ותעשה כאלו נדרת לה׳ אלהיך הגם שאינו אלא נדבה, והוא אמרו כאשר נדרת נדבה אשר נדבה רוחך, כי משמעות נדבה היא בלב, כאמרו (שמות כה:ב) ״אשר ידבנו לבו״, ״נדבה רוחו״ (שמות לה:כא).

ואמרו אשר דברת בפיך יתבאר על דרך אמרם בזוהר (ח״ג רצד.) בפסוק (קהלת י:כ) ״כי עוף השמים יוליך את הקול״, כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה, שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו, והוא אמרו אשר דברת בפיך, כי הגם שלא עשה אלא מחשבה, פיך דבר מה שחשב. ולזה דקדק לומר בפיך, שאם לא כן למה הצרך לומר ״בפיך״, וכי אין אנו יודעים כי הדבור הוא בפה? ולדברנו יבא על נכון. ורבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה ו.) דרשו הכתוב באפן אחר, ושבעים פנים לתורה.

ואל כליך לא תתן. אמרו ואל כליך בתוספת וא״ו להעיר, שקדמה מצוה אחרת והוא שלא יאכל אכילה גסה, והוא מה שדיק באמרו שבעך ודרשו זכרונם לברכה (בבא מציעא פז:) לא אכילה גסה, והוסיף עוד לומר ״ואל כליך לא תתן״.