דברים כג, כא

לנכרי תשיך. ולא לאחיך לאו הבא מכלל עשה, עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה:

לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל:לתַמָן לְמֵירְתַהּ

לְבַר עַמְמִין תֵּיזוּף מִנֵּיהּ בְּרִיבִּיתָא וּלְאָחוּךְ לָא תֵיזוּף בְּרִיבִּיתָא מִן בִּגְלַל דִּיבָרְכִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דְאַנְתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ

לנכרי תשיך. תתן לו הרבית אם התנית עמו ולא תבגוד:

ולאחיך לא תשיך. אע"פ שהתנית עמו ושאתה מתרצה לפורעו אסור לך לתת לו רבית:

למען יברכך. כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם:

לנכרי תשיך. אסר הרבית מישראל גם בעשה. ודעת הרמב"ם ז"ל שזו מצות עשה, וחשבה מכלל רמ"ח מצות עשה. ויש שפירש לנכרי תשיך שאינה מצוה אלא רשות, כמו (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד, וכונתם שהתורה לא קבעה מצוה בזה על כל פנים להלוות לעכו"ם ברבית אלא שהרשות בידו אם ירצה אם לא, כי לא אסרה אותו. ומה שאמרו במסכת מכות (תהילים ט״ו:ה׳) כספו לא נתן בנשך, אפילו רבית דעכו"ם, אין להבין מזה אסור אלא דרך גדר וחומרא הוא במי שנוהג באותן המדות והוא גודר עצמו בגדרים וסייגים שיזכה לאותן המעלות הנזכרות באותו מזמור, וכבר התירו רז"ל בפירוש רבית העכו"ם בכדי חייו, והוא שאמרו בבבא מציעא אסור להלוות ברבית לגוי ביותר מכדי חייו אא"כ הוא תלמיד חכם, גזרה שמא ילמד ממעשיו. ומה שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מצוה עשה, לא לענין שהתורה קבעה בזה מצות עשה, אלא כנגד המלוה ברבית לישראל חברו אמרו כן, שהמלוה לישראל ברבית עובר על מצות עשה דלנכרי תשיך, שכן משמע לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכיוצא בעשה זו דרשו בספרי בענין דגים (ויקרא יד) את זה תאכלו, זו מצוה עשה. וכל אשר אין לו, זו מצות לא תעשה. וכי חייב הוא לאכול דגים טהורים, אלא הכונה היא שאם אכל דגים טמאים עבר על עשה דאת זה תאכלו ועל לא תעשה של וכל אשר אין לו, וכן בכאן ברבית בא ללמד על המלוה לישראל ברבית שעובר בעשה ולא תעשה דלנכרי תשיך, כלומר ולא לאחיך, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולא תעשה דולאחיך לא תשיך. ודרשו רז"ל, ולאחיך לא תשיך שעושה מעשה אחיך, וזה לרבות את הגרים שאסור לך להלוותן ברבית, ולהוציא זרעו של עשו שאעפ"י שכתוב בו (במדבר כ׳:י״ד) כה אמר אחיך ישראל, אחרי כן הותר, שכן הזכיר הנביא (עובדיה יא) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם, למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כ״ה:ל״ו) וחי אחיך עמך.

לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. קשה למה כפל לומר ולאחיך לא תשיך אחר שצוה בסמוך ״לא תשיך לאחיך״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא מציעא עה:) לעבור עליו בשני לאוין. ואולי שנתכון לומר שהגם שהנשיכה היא לגוי, אם הדבר על ידי ישראל אסור, כל עוד שישראל אינו מכיר הגוי בעד הלואתו או אם אין בידו משכון הגוי, וכך הוא הדין.

עוד ירמז למה שחלקו האחרונים (יורה דעה סימן קנ״ט), שאפלו לגוי אסור להתמיד בזה משום שמא יבא לתנו גם לישראל, והוא אמרו לנכרי תשיך, ותנאי הוא הדבר שלא תעשה באפן שיצא מזה קלקול שתשיך לאחיך.

לנכרי תשיך וגו׳. הוסיף הכתוב במלוה שאין לצורך עבודת הארץ כדרך הנכרי בא״י כמש״כ שם שאין לו קרקע ואחוזה בארץ ולוה לאיזה עסק וע״ז הזהיר הכתוב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. ולא תאמר כי אחר שהוא מסחור רשאי לשלם רבית דמ״מ לא חלקה תורה. ועל זה סיים הכתוב למען יברכך ה׳ אלהיך בכל משלח ידך. היינו מסחור שאדם עושה במעותיו כמש״כ כ״פ:

על הארץ אשר אתה וגו׳. אע״ג דאין חילוק בזה בין א״י לחו״ל. מ״מ שכר מצות וחקי התורה גדול יותר בא״י שע״כ היא נקראת תורת אלהי הארץ. וכבר ביארנו בס׳ שמות פ׳ כבוד אב:

[קכט] לא תשיך כבר נאמר (בפ' אמור כ"ה ל"ו ל"ז) אל תקח מאתו נשך וגו' את כספך וגו' ונשנה כאן בשביל דברים שנתחדש. א' אזהרה על הלוה שלא יתן רבית שכי תשיך יורה שמפעיל אחרים להשיך אותו ושם בא האזהרה על המלוה כמ"ש אל תקת מאתו. ב' שלא אמר כאן נשך כספך ונשך אכלך בא ללמד שאף שאין הכסף שלו רק כסף מ"ש (שלוה כסף מ"ש ע"מ לשלם ג"כ בכסף מ"ש יותר ממה שלוה אף שהכסף קודש ואינם שלו אעפ"כ כיון שיוכל להנות מהן בירושלים חשיב כשלו לענין רבית) וכן מדלא כתיב אכלך מרבה אף אוכלי בהמה, (ומשם נלמוד דאם הכסף אינו שלו רק של עכו"ם מותר לקבל בשליחותו רבית מישראל). והוסיף לאמר לנכרי תשיך שפי' כדברי הרמב"ן שמותר אתה לתת לו הרבית, וגם לפי דעת אחרים הוא מ"ע שאם פסק לתת לו רבית שיקיים דברו ויתן הרבית ולא יחלל השם בשנותו את דברו, ויש שפי' שאף אם נפרש שמותר לקחת ממנו רבית אין זה נגד חוקי השכל, כי הרמב"ן ז"ל כ' שהצווי שלא לקחת רבית הוא גם כשהוא מדעת הלוה והמלוה ואף שהרשות בידם לעשות עם ממונם מה שירצו לאבדם או להפקירם מ"מ אסרה התורה לקבל רבית מפני שהלואה רגילה מאד וצותה התורה שתהיה אחוה בין בני ישראל וילוו זמ"ז בלי שום תשלום הוספה והיום ילוה ראובן משמעון ולמחר שמעון מראובן ולזה הבטיח ה' כאן ברכה מפני שהוא חסד. אבל עכו"ם לא ילוה לישראל בלי רבית א"כ כשהעכו"ם לוה מישראל למה לא יקבל מאתו רבית שהוא נותן לו ברצונו וגם שעושה לו טובה שמלוהו בעת דחקו שלא חייבו הכתוב להלוות לו בחנם. ד' מרבה כאן כל דבר אף לא כסף ולא אוכל. ור"ש דריש מדלא כתיב רק כל אשר ישך והוסיף מלת "דבר" שהוא מלשון דבור ש"מ שאף רבית דברים אסור, ולפ"ז מ"ש אשר ישך יורה על ההרגשה כמו שהנשוך מרגיש תיכף הכאב ורבית דברים אינם אסורים רק אם מרגיש המלוה שהוא בשביל ההלואה למשל אם מקדים לו שלום והוא אינו רגיל בכך. אבל אם גם בלא ההלואה רגיל להקדים לו שלום מותר. ור"ג מרבה רבית מוקדמת ורבית מאוחרת. ובעל זרע אברהם פי' מדסמיך לתיבת כסף נשך לפניה ונשך לאחריה להורות שבין לפני ההלואה ובין לאחר ההלואה אסור:

אשר אתה בא שמה לרשתה ע"פ רוב במקום שמזכיר הכתוב ירושת הארץ יאמר אשר ה' אלהיך נותן לך וכאן לא הזכיר נתינת ה'. לכן פי' שבשכר שהאמינו בה' ובאו לארץ בשכר זה ירשו שלא בתורת מתנה. ורמז הכתוב זאת בפ' הרבית מפני שאמר כאן שמי שיסרב לקחת רבית בעבור האמונה בה' יהיה שכרו ברכה:

י לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך. ואין להקשות והא הוו ג' לאווין דכתיב לפני עור לא תתן מכשול. י"ל דהאי לאו הוא לאו שבכללות דהא דרשינן ביה מי שהוא עור בדבר כלומר לא תתן לו עצה שאינה הגונה ואין לוקין על לאו שבכללות אי נמי כיון דדרשו על העור בדבר מ"ה לא רצו למנות אותו בכלל הלאוין. והרא"ם פי' עובר בשני לאוין לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן וגומר והאריך שם. ומה שכתבתי כן מצאתי: