אור החיים על דברים פרק כב

לא תראה את שור וגו׳. פרשה זו באה לרמז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה׳, והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים, כמו שהעירותיך שכנוי זה הוא מדרגה היותר מעלה שבכל כנויים אשר יתכנו בהם יחידי עם (שמות רבה נב,ה), ואותם צוה ה׳ כי תראה את שור, אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים, ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקדוש ברוך הוא, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה, שהם הצדיקים כמו שכתבנו.

ואמרו נדחים – על דרך אמרו (דברים ד:יט) ״ונדחת והשתחוית להם״ וגו׳, שהעובר פי ה׳ יקרא נדח, ויצו ה׳ לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו, הוא אלהי עולם. וכפל לומר ״השב תשיבם״, נתכון כי מתחלה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אמרו ״תשיבם לאחיך״.

ואמרו ואם לא קרוב אחיך וגו׳. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון, כי לא קרוב, כדרך אמרו (במדבר כד:יז) ״אשורנו ולא קרוב״, עוד לו ״ולא ידעתו״, שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו. עם כל זה יצו ה׳ ואספתו אל תוך ביתך – זה בית המדרש, וילמדהו ארחות חיים ודרך ישכון אור, לבל יטה מני ארח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות, כי אור תורה תצילהו. וזה יהיה עד שיתרצה ה׳ וידרשהו, והוא אמרו עד דרש אחיך אתו. והשבתו לו – פרוש, מעלה עליו הכתוב כאלו הוא משיבו מני אובד.

או ירצה, שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקדה שידרש ה׳ נשמתו, ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר והשבתו לו, שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות.

ואמרו וכן תעשה. לפי שיש באמצעות האדם שלשה דברים: הא׳ הרכבת הגוף, ב׳ חלק הרוחני שבאדם, ג׳ חלק התורה המאורסת לכל אחד מישראל. כנגד הרכבת הגוף אמר כן תעשה לחמורו, כנגד חלק הרוחני אמר כן תעשה לשמלתו, כי בחינה זו תקרא שמלה, כאמרם במסכת שבת (קנב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות, וכנגד חלק התורה אמר וכן תעשה לכל אבדת אחיך, וקראה הכתוב אבדה כמו שרמז רשב״י (קידושין ב:) משל למי שנאבדה לו אבדה מי מחזר על מי וכו׳, כי חלק העולה לאיש זה הנה הוא אבוד מהעולם, כיון שאין זולתו יכול להשיגו כאמור בדברי המקבלים, ובאמצעות השבתו בתשובה הנה הוא מוצא אותה.

ואמר עוד לא תראה חמור אחיך וגו׳. נתכון בזה שלא יאמר הצדיק שלא נצטוה אלא על איש שנדח בעבירות אבל ישנו בהשב, אבל אם נפל והרבה להרשיע – הלנופלים תקומה ואבדה תקוה ממנו, לא כן הוא, אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו. דקדק לומר עמו דוקא אם הוא מסיע בדבר שרוצה לשוב, אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה, שזה נכנס בגדר לץ, וכתיב (משלי ט:ח) ״אל תוכח לץ פן ישנאך״.

כי יקח איש אשה וגו׳. דברה תורה כנגד בני אדם גם בני איש אשר חוזרים פניהם מן התורה, כאמרם כי היום קצר למה שצריך להשתדל על המחיה. ועליהם אמר הכתוב כי יקח איש אשה – זאת התורה המאורסה, ובא אליה – שכבר זרחה עליהם אורה של תורה בהר סיני וקבלו הלוחות, ושנאה – פרוש שאין לבם חפץ לתת לה עונתה במשפט. וכשבא מוכיח לדבר אליו למה תמאס אשת נעורים, משיב כי אין התורה זנה ומפרנסת והוא צריך למחיה, גם אינו רואה סימן ברכה מאמצעות למודה, הגם כי יעסק בה אין נפתחין לו שערי פרנסה טובה. ואדרבא, רואה כי כל האנשים שרחקוה ואינם חושבים בה כל עקר – בתיהם מלאים כל טוב. והוא אמרו ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע באמרו את האשה הזאת לקחתי – פרוש שאינו כופר בלקוחיה, אלא שאומר ״ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים״ – פרוש לשון חזק, כי עוסקיה סביב יחנו לדפק על דלתי אחרים למצא טרף.

מודיע הכתוב כי הקדוש ברוך הוא, שהוא הנקרא אבי הנערה, וכנסת ישראל יתבעו עלבונה של תורה לפני בית דין הגדול, והוא אמרו ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה רמז חוזק ועליה והשגות רמות יושגו באמצעותה ויתבעו עלבונה בבית דין, כאמרו השערה, והוא מה שאמרו בזהר (חלק ג פ) כי עתיד הקדוש ברוך הוא לתבע עלבונה של תורה, וכאמרם במשנה (אבות ו:ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:

והנה טענת העומד לתבע עלבונה כתובה לפנינו, כאמרו ואמר אבי הנערה אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, פרוש, לא נתתיה לעגנה בקרן זויות אלא להתנהג עמה במנהג אשה, לבל יגרע שארה כסותה ועונתה, כמו שמפרשים שלשת הדברים בספר הזהר (תיקונים ו׳) שכלם צריכין לתורה. וישנאה – כאן רמז סבת ההרחקה ממנה שבאה מאותה בחינה הנקראת שנאה, ונותן טעם ההרחקה מפני שלא מצא בה תקף וחוזק. והוא אמרו והנה הוא שם עלילות וגו׳, דקדק לומר ״והנה הוא״ להעיר כי אין זה אמת, שלא גרם לו אלא השונא השוכן בקרבו. ואלה בתולי בתי וגו׳, והיו הדברים ברורים כשמלה כמה מעלות וחוזק התורה, שתחלת כל דבר כל העולם כלו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקים, וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב נקנית בה.

ואמר הכתוב כי זה יהיה משפט האיש ההוא על פי בית דין, ראשונה ״ויסרו אותו״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות ה.): אם רואה אדם שיסורין באים עליו וכו׳ יתלה בבטול תורה, פרוש על מה שבטל התורה. ונדחקו האחרונים בפרוש דבר זה בטענת הלא בטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא, וישוב הדבר הוא לפי שאין שעור למה שצריך בעסק התורה, כאמרם (אבות ב,טז): ואין אתה בן חורין להבטל ממנה, והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עון ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה ועל זה ענשוהו.

ואמרו וענשו אותו מאה כסף, רמז למאה ברכות שחיב לברך בכל יום, כמו שדרשו (מנחות מג:) מאמרו ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל״ – אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״, ופסוק זה בבעל תשובה נאמר, כאמרם בגמרא (בראשית רבה כא) ״ועתה״ – אין ״ועתה״ אלא תשובה, דכתיב ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל״ וגו׳, עד כאן, שחיב להשתדל להשלימם.

ואמרו ונתנו לאבי הנערה, שכלן הם ברכות לה׳ שהוא אבי הנערה. ואמרו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שהיא השכינה שהיא כללות ישראל והיא מדה העשירית שכוללת מאה, והיא נקראת תורה שבעל פה כידוע ליודעי חן.

ואמרו ולו תהיה וגו׳, פרוש, הגם שאין חיוב בתלמוד תורה אלא קביעות עתים, אדם כזה שהוציא שם רע עליה צריך לשקד על דלתותיה כל היום וכל הלילה, ״לא יוכל לשלחה כל ימיו״. וכזה מצינו להם לרבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כה:א) שאמרו שבעל תשובה אם היה רגיל ללמד דף אחד ילמד שנים, וכן על זה הדרך. וזה בעל תשובה משאר העברות, אבל מוציא שם רע על התורה – משפטו כל ימיו עמה ישב, תורתו אמנותו.

ואמרו ״ואם אמת היה הדבר״ וגו׳, פרוש: אם ארע כי תורה שלמד זה האיש ובחן בה שאין לה בתולים, שהיתה תורת מינות שלמדו צדוק וביתוס, ותורה כזו אין בה חוזק והיא חלק רע, לתורה כזו יצו ה׳ לרמות בה אבן לסקלה ולאבדה, כאמרו ״ומתה״. הגם כי הן הנה הדברים שיצאו מפי הקדוש ברוך הוא, אף על פי כן הכונה לא כך היא. וכבר אמרו זכרונם לברכה (גיטין מה:) על ספר תורה שכתבו מין ישרף. ״כי עשתה נבלה לזנות״ וגו׳ ״ובערת הרע״, כי זו תקרא חלק רע וצריך בעור.

ואמרו עוד כי ימצא איש שכב וגו׳, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין נט.) שאמרו: גוי העוסק בתורה חיב מיתה, עד כאן. והוא אמרו כי ימצא איש שכב עם אשה שהיא מאורסת לבעלה, שהיא התורה כלת ישראל, ומתו גם שניהם פרוש: הגוי העוסק וגם התורה ההיא לא יהיה לה עליה אלא תדעך נרה ואין לה חיות כדרך אמרי תורה דכתיב (משלי ד:כב) ״כי חיים הם״.