אור החיים על דברים פרק יט

ואם ירחיב וגו׳ לאבתיך. פרוש עצמן, כי הם ינחלו הארץ לעתיד לבא, ואמר זה יושג להם אם ישמרו את כל התורה ויעשוה, ותהיה השמירה והעשיה מאהבת ה׳ ולא מיראה. הדור ההוא אשר יעמד בזה, בימיו יקים ה׳ דברו הטוב לתת כל העשרה עממין ויעמיד ביד ישראל כל הטוב שהבטיח לעשות לאבות ביום עמדם בתחיה. ורבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:) העירו שגאלה העתידה תלויה בעבודת ה׳ מאהבה דוקא.

וכי יהיה איש שונא וגו׳. פרשה זו רומזת מה שאמרו בגמרא מכות דף י״ב: שלש טעיות עתיד שרו של אדום לטעות לעתיד לבא, ואחד מהם הוא שערי מקלט קולטות ההורג בשוגג והוא מזיד. וידוע כי שרו של אדום הוא ס״מ הוא שטן (בבא בתרא טז.) הוא יצר הרע, ועליו העיד הכתוב כאן. ואמר כי יהיה איש שונא כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה. לרעהו כי הוא מראה רעות לכל כי לטובתם מיעצם, והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה ורעות. וארב שאורב לו להחטיאו, כי יש לך לדעת שעברה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה, ובזה מוצא שער הצר לכנס לנפש, גם מקדים להאדם, כאמרו (בראשית ד:ז) ״לפתח חטאת רובץ״ קודם בא המנגדו באדם, גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו, והוא אמרו וקם עליו, מה שאין כן קודם לכן שהיה כחוט השערה הלך בתוך האדם (סוכה נב:) ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו.

והכהו נפש. כאן העיר שהוא מדבר על ס״מ, ולזה אמר ״והכהו נפש״, פרוש שחובל בנפשו, כי על ידי החטא תמות הנפש. ונס אל אחת – פרוש אם ינוס אל אחת הערים האל לבצר עצמה שהיא מערי המקלט – ושלחו זקני עירו – הם בית דין של מעלה שהיא עיר של השר של אדום, ולקחו אותו – ועל פי המשפט יתנוהו ביד גואל הדם, הוא אבינו שבשמים.

ואמרו ומת – כאן רמז סוד אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין לח:) מושיט אצבעו בהם ושרפם, והוא אמרו ביד גואל הדם ומת – פרוש בנגיעת יד ה׳ בו בזה הוא מת מעצמו. ולפי שאמרו זכרונם לברכה כי הריגת ס״מ תהיה גם כן על ידי ישראל, שידם תהיה בו להמיתו עם ה׳ ברוך הוא, לזה אמר לא תחוס עליו, והגם שהצדיקים הרויחו באמצעותו, יש להם להביט אל דם נקי כמה דמים רבים ששפך בארבו, ואז וטוב לך תהיה נחלטת בחינת הטוב לך, כי בהבטל רוח הטמאה תהיה נשלמת בחינת הטוב במקומה, שהם בני ישראל.

ועשיתם לו כאשר זמם. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (מכות ה.) מכאן: הרגו אין נהרגים, ״כאשר זמם״ ולא כאשר עשה. וקשה, דלמא אמר הכתוב ״כאשר זמם״ להתחיב אפלו לא עשה, אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחיב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה, וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה, ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין?

אכן עקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר ״כאשר ענה על אחיו״, וחוזר למה שאמר ״שקר ענה באחיו״ – יעשו לו כאשר ענה. ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג, שניהם נכללים במשמעות אשר ענה. ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה ״אשר זמם״ – לדיוק בא, לומר דוקא זמם ולא עשה כדבריהם זכרונם לברכה. וזה לשונם בבריתא (מכות ה:): אמר לו אביו, ״לאו קל וחומר הוא?״ אמר לו, ״למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין״ וכו׳. אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם ״אין עונשין מן הדין״ היה הקל וחומר מכריח לומר שלא בא הכתוב לפטרן אם הרגו, שהרי קל וחומר הדברים ואין כח בדיוק לדחות הקל וחומר, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי ״אין עונשין מן הדין״.