אור החיים על דברים פרק יח

לא יהיה לכהנים וגו׳ ונחלה לא יהיה וגו׳. כפל הכתוב הענין לומר שהגם שעברו ונתנו להם נחלה, אותה נחלה לא תקום לזכותם, והוא אמרו ונחלה לא יהיה וגו׳. וטעם סמיכות מצוה זו למצות המלך, לומר שהמלך שוה לעם במצוות האמורים בענין לתת להם מתנותיהם, ולא ירום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה שמצוה ה׳ לכללות ישראל.

תמים תהיה עם ה׳. פרוש, לפי שצוה עליו בסמוך לבל יעונן ויכשף ולבל ישאל באוב וגו׳, אמר תמים וגו׳, פרוש כלומר טעם כל הדברים הוא לדעת העתידות ולהתנהג על אשר יורו ולתקן החסרון כאשר יוכל עשות. אם תהיה עם ה׳ תמים תהיה, לא יחסר לך דבר ואין מה שיגיד המזל עליך תתקיים לרעה. וזה לך האות – אברהם שהתהלך לפני ה׳, הגם שהראה המזל עליו שלא יוליד, נתהפך וילד (שבת קנו:). וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה על זה הדרך: תמים תהיה אם תהיה עם ה׳, או על זה הדרך: תמים תהיה כשאתה עם אלהיך.

כי הגוים וגו׳ ישמעו. פרוש, יש להם לשמע ולקבל את אשר יגידו להם המעוננים, כי יודיעום המעוננים מה שרשום במזל, ואתה לא כן פרוש, לא תהא הודעת העתידות לך כן, אלא ״נביא אקים״ וגו׳:

או ירמז על זה הדרך: ״לא כן״ וגו׳, פרוש אינך במצב זה כמותם, אלא נתנם לך ה׳ אלהיך תחת ממשלתך כל המזלות וכל צבא השמים, כאמרו (תהלים ח:ז) ״כל שתה תחת רגליו״, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת קנו:) בפסוק ״צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיהו מא:ב).

ואמרו נביא אקים וגו׳, בא להשיב: סוף כל סוף כפי זה יהיו הגוים בהדרגה גדולה שידעו העתידות, מה שאין כן ישראל. לזה אמר ״נביא אקים״ וגו׳. ואולי שכן הבין שאול כששאל בבעלת אוב (שמואל א כח:ח), כי לא אסר ה׳ לשאול אוב או ידעוני אלא במקום שיקים נביא, אבל זולת זה אם יצטרכו לדעת שאול ישאלו בהם.

ככל אשר שאלת וגו׳. אולי שבא לומר שהם גרמו לעצמם שאין כלם נביאים, כמו שאמרו ביום הקהל ״קרב אתה ושמע״, ופחדו מצער הנסבב מהנבואה. לזה גם ה׳ יתן להם נביא, והצריך לדבר אליו יבא ויגידנו, ולטעם זה אמר הכתוב כל האמור בענין.

אך הנביא אשר יזיד וגו׳. צריך לדעת: א׳ אמרו אך, גם אמרו אשר יזיד ולא הספיק לומר ״אשר ידבר״ וגו׳, ב׳ אמרו וכי תאמר בלבבך וגו׳ אשר ידבר וגו׳ ולא יהיה הדבר וגו׳, פשיטא שאם לא יהיה מה שצוה שלא דבר ה׳ הדבר ההוא, ג׳ אמרו אשר ידבר בשם ה׳ למה בפסוק שלפניו אמר ״בשמי״ ובפסוק זה אמר ״בשם ה׳״, ד׳ אמרו הוא הדבר שלא היה לו לומר אלא ״לא דברו ה׳״ ואני יודע שחוזר לדבר ההוא.

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמר הנביא במעשה יהושפט ואחאב במלחמת רמות גלעד (מלכים א כב), שכל הנביאים פה אחד דברו לאחאב ״עלה והצלח״, ומדברי מיכיהו בן ימלה נתגלה הדברים שרוח יצא מלפני ה׳ לפתות אחאב לעלות ולפול במלחמה. ובחדושי על דברי נביאים דקדקתי למה בתחלה עבר על מיכיהו רוח נבות ונתנבא כנביאים הראשונים ואמר ״עלה והצלח״, ואחר כך בנבואה אחרונה דבר נבואת ה׳ ולא הועיל לפניו רוח נבות. ועל הרוח גם כן תמה אני, איך לא קים שליחותו אשר יצא לעשות. עוד קשה למיכיהו למה בטל עצת ה׳ חס ושלום ומחשבותיו שחשב להפיל אחאב במלחמת רמות גלעד, והוא בא וגלה סודו לאחאב עצמו.

אכן הן הנה הדברים אשר העיר ה׳ בנועם דבריו, לפי שהכל גלוי וצפוי לפני הבורא כי יבא זמן שתצא רוח מלפניו ותטעה הנביאים, והגם ששקר דברו, עם כל זה אנוסים הם. לזה כשבא לצוות ענש הנביא הקדים ואמר אך הנביא, ״אך״ מעט נביא כיוצא בזה שידבר דבר ולא יקום ולא ימות. ודקדק לומר אשר יזיד להעירך שלא ימות אלא נביא אשר יזיד לדבר וגו׳, לומר אבל נביא שדבר שקר ולא הזיד, וכגון שהטעהו רוח נבות, שזה אין עליו אשמת דבר כי הרוח בהסכמת ה׳ יצא והמתנבאים מצדו נקיים הם מהעון. והגם שבסנהדרין (סנהדרין פט.) אמרו שצדקיהו בן כנענה חיב הגם שרוח נבות הטעהו, הוא מטעם שאמרו שם דהוה ליה למידן אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל זולת זה פטור היה. והגם שארבע מאות נביאים אמרו כן וגם מיכיהו בן ימלה גם כן אמר ״עלה והצלח״ וגומר, עם כל זה כלם פתחו פיהם להתנבאות והרוח דברה בפיהם, וכשהרגישו שנבאו בסגנון אחד לא הוסיפו לדבר עוד בדבר הזה, מה שאין כן צדקיהו. ועל זה יאמר ״אשר יזיד וגו׳ ומת״ וגו׳:

ומעתה כאן הבן שואל במה נדע הדבר וגו׳, ואם ממה שלא יהיה הדבר חישינן לרוח נבות המטעה וכיוצא בה, ולמה יומת האיש הנביא כיון שהרוח שיצא בדבר ה׳ הטעתו? וכיוצא בדבר אם במעשה רמות לא היה בא מיכיהו וגלה הסוד, היו מתחיבים מיתה כל ארבע מאות נביאים על לא חמס עשו, וה׳ אוהב משפט. והוא אמרו וכי תאמר וגו׳ איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה׳, כאן כלל דבר ה׳ לנביא וכלל גם כן דבר ה׳ לרוח ״צא ועשה כן״.

ואמר אשר ידבר הנביא וגו׳, פרוש, אם הנביא יאמר נבואתו בשם ה׳ – והוא מה שדקדק לומר בשם ה׳ ולא יהיה הדבר וגו׳, אז תדע כי בזדון דברו הנביא, פרוש, ולא בא דברו מצד רוח שהטעתו. והטעם כי לא ינוח רוח שקר בשם ה׳ הנכבד כי ה׳ אלהים אמת. והוא אמרו הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, פרוש, הוא שאני אומר לך עליו שלא דברו ה׳, וגם לא בא ברוח אלא בזדון, והוא אמרו בזדון דברו הנביא. אבל יש דבר אחר שהגם שהוא שקר ואין התורה יכולה לומר לך ״לא דברו ה׳ בזדון דברו הנביא״, והוא כשלא ידבר הנביא בשם ה׳, שהגם שיהיה שקר יש לחוש לרוח כרוח נבות.

ובזה יערב לנפש אדם ענין מיכיהו, כי בתחלה לא הזכיר שם ה׳, ולזה לא היה אומר אלא דברי הרוח, עד שנתחכם יהושפט ואמר אליו (דברי הימים ב יח:טו) ״אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה׳״, פרוש, נתחכם לומר לו התנאי שהתנה ה׳ כאן ואמר אשר ידבר הנביא בשם ה׳, לפי מה שפרשנו שידבר בשם ה׳, ובזה אם יש רוח מטעה תפנה מקום. וכן היה כשהזכיר אליו שם ה׳, ואמר הנביא בשם ה׳, ברח לו נבות ואמר הנביא האמת במה שהוא. ובזה נתישבו כל הדקדוקים שדקדקנו בענין נבואת רמות גלעד, והגם שלא מצינו שהזכיר מיכיהו שם ה׳, הזכירו ומקרא קצר הוא, כיון שהזכירו יהושפט וכון מיכיהו לשם שהזכיר יהושפט הועיל. ולא תקשה מאמרו שם כמה פעמים ״אני משביעך וגו׳ בשם ה׳״ שיראה שהשביעו כמה פעמים לדבר בשם ה׳, כי אולי שלא הרגיש מיכיהו בדקדוק זה של יהושפט אלא בפעם אחרונה:

או אפשר כי מאמר ״בשם ה׳״ אינו נסמך למאמר ״אני משביעך״, אלא מאמר בפני עצמו שחדש באחרונה. ולפי זה לא קשה למה גלה מיכיהו סוד ה׳, כי יחרב העולם ולא ישתנה מקור האמת ליחד שמו על דבר שקר חס ושלום, ומה גם כי על כל פנים עשה הרוח פעלתו כי לא האמין אליו אחאב ועלה ונפל, ונמצאת מחשבת ה׳ קימת ולא מתיחס השקר לשם ה׳ אלהים אמת.