אור החיים על בראשית פרק כ

ויאמר אברהם אל שרה. כאן לא צוה לה שתקדים לומר היא, כמעשהו ברדתו למצרים, כי שם מקום הכעור והיא פלא ביניהם ביפיה, מה שאין כן בגרר. ולזה תמצא שאמר לו אבימלך ״מה ראית כי עשית את הדבר הזה״, מה שלא שאלו בסדר זה פרעה, כי מקומו של אבימלך לא היו כעורים ויש ביניהם יפי ולא תתפלא שרה ביפיה כל כך, ולזה תמצא שהסכים עליו שיגור במגורתו, מה שאין כן פרעה.

הנך מת על וגו׳. פירוש: חיב אתה מיתה אשר לקחת והיא וכו׳, פירוש אחר שאני מודיעך שהיא בעולת בעל. אבל אם לא הודיעו, הגם שהיה עושה מעשה, לא יתחיב מיתה, כי בן נח שבא על אשת איש בשוגג בחשבו כי היא פנויה פטור, וכמו שכתב רמב״ם בפרק י׳ מהלכות מלכים.

עוד יסבל הכתוב על זה הדרך: הנך מת וגו׳ אשר לקחת והיא בעלת בעל – פרוש, הגם שידעת שהיא בעולת בעל, וכפי זה יתחיב כפי הדין. אלא שאחר האמת מהאמור בענין נראה כי לא ידע שהיא בעולת בעל.

ואבימלך לא קרב אליה וגו׳. יתבאר על דרך מה שכתב רמב״ם בפרק ט׳ מהלכות מלכים: בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה פטור, ועל אשת ישראל אפלו שלא כדרכה חיב. לזה נתחכם מחשש שיהיה דין שרה דין אשת ישראל, ולא קרב כל עקר.

הגוי גם צדיק וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו הגוי, עוד אמרו גם צדיק, עוד אמרו תהרג, ולא כן משמע מדברי ה׳, שאם ישיב האשה ולא יקרב עליה אינו בן מות.

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות סד.) בפסוק (מלכים א כב:יז) ״ישובו איש לביתו בשלום״, שאמר ״בשלום״ כאמרו על המת, והגם שלא מת אדם זולת אחאב מלך ישראל ואמר לשון מיתה על כל העם, הראת לדעת כי צרת המלך היא צרת כל העם, ומן הראוי לצדד שלא תבא רעה על המלך הגם שיתחיב על מעשהו לצד הגעת הרע לכללות העם. והוא מה שמתמיה באמרו ״הגוי״, פרוש יחס עצמו לגוי לטעם הנזכר, ״גם צדיק״, שבערך היותו צדיק אפלו פרט אחד לא יעות האל משפט להרג צדיק אחד. וטעם אמרו כן, להיות שהבין בדברי ה׳ כי נחלטה הגזרה עליו למות כאמרו ״הנך מת״ בהחלט ״על האשה אשר לקחת״, פרוש שכבר לקחת, על הלקיחה לבד. וטען הלא הוא צדיק כי אינו חיב מיתה על הלקיחה כיון שלא קרב אליה ואפלו שלא כדרכה כמשפט עריות ישראל, הרי הוא צדיק וצדיק בדינו. והוסיף עוד לומר שהגם שהיה בא עליה הוא פטור, שהרי בן נח שבא על אשת איש שוגג פטור, והוא שוגג הוא כאמרו ״הלא הוא אמר לי אחתי היא״.

או אפשר שהבין במאמר ה׳ כי הוא ידע שהיא בעולת בעל, ואמר כי לא כן הוא, ״הלא הוא אמר לי״ וגו׳:

ואמרו בתם לבבי וגו׳. נתכון להשיב לחששת שהיא אשת איש ובעלה הוא אדם אחר, ומה הרויח באמרו אברהם עליה ״אחותי היא״? לזה אמר בתם לבבי וגו׳, חשבתי שפנויה היא ואין לי משפט מות. ואמרו ובנקיון כפי נתכון לשלול משפט מות מדין גזל, דאמרינן בסנהדרין (סנהדרין נז.) ופסקה רמב״ם בפרק ט׳ וזה לשונו: בן נח חיב על הגזל וכו׳ ואחד הגוזל וכו׳ או גונב נפש, עד כאן. ולאו דוקא גונב והוא הדין גוזל, דביפת תואר נאמר דין גונב נפש בבריתא (שם), ויפת תואר גזולה היא לא גנובה, ולרבותא כתב רמב״ם גונב, וכן כתב הכסף משנה. ואם כן מעת שלקחה אבימלך נתחיב מיתה, לזה אמר ובנקיון כפי כי ברצונם חשבתי שיהיה הדבר ולמעלה תחשב לאחיה שנשאה מלך.

ויאמר אליו האלהים וגו׳. הסכים לו על דבריו כי לא נתחיב מיתה על אשר עשה כי בתם לבבו, אך על נקיון כפים לא הסכים. ואולי שהגם שהוא לא גזל, עם כל זה אלמות המלכות היה באמצעות, והגם שאינה גזלה שיתחיב עליה, עם כל זה נקיון כפים אינו. או לצד שבדברי ה׳ לא היה מקום לטעות בו, אלא אבימלך היה מצדד כל צדדי הספקות, לזה לא הצרך לומר לו ״ובנקיון״ וגו׳.

ואמרו ואחשך וגו׳. נתכון לפרש לו כונתו, כי מה שאמר לו ״הנך מת״ וגו׳ לא על מה שעבר, אלא אם לא יחזיר ויקרב אליה ימות, ולזה התרה בו קודם וחשך אותו במה שהודיעו כי היא בעולת בעל.

מחטוא לי. ופרוש לי שהגם שאם לא היה מודיעו והיה נכשל לא היה החטא מחיבו מיתה לאבימלך, אף על פי כן לגבי האלהים יש לו דבר הקפדה, בין לסבת המעשה שישכב אשת איש והיא זמה, ועוד לצד שרה ואברהם שגנאי הוא להם והם ידידי עליון, לזה דקדק לומר תבת לי.

ואמרו על כן וגו׳, פרוש: לצד היות הדברים בסדר זה הוא שבאתי להודיעך למנוע עצמך ממנה, אבל זולת זה פרש שאם היית יודעה בעולת בעל ולקחת אותה הייתי הורגך, שהקדוש ברוך הוא דן על מחשבת גוים הרעה ומצרפה למעשה. ולדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה נב:יג) שאמרו מלאך דחפו מעליה, ידיק הכתוב על נכון אמרו לא נתתיך לנגע אליה.

ועתה השב אשת וגו׳. אמרו כי נביא הוא פרוש כי נביא הוא האיש שזו אשתו, כי עדין לא ידע בפרוש שאשת אברהם היתה, כי בדבריהם לא הזכר הבעל וכמו שכתבנו למעלה, ובאמרו ״נביא הוא״ ידוע שהוא אברהם, כי אין נביא זולתו בימים ההם.

עוד ירצה כי נביא הוא וידע שהגם שנסתרה היא, לא נטמאה.

עוד ירצה על זה הדרך: כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו, והוא אמרו וחיה.

ויאמר לו מה עשית וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו מה עשית, ואם רוצה לומר מה המעשה הרע שעשית לנו היה לו להקדים ״מה חטאתי לך״. אולי שרמז באמרו ״מה עשית לנו״ קודם ״מה חטאתי לך״ לרמוז לו מה טובה עשית לנו וגמלתיך רעה שבעד זה הבאת וגו׳, והכונה להיות שאין אדם מתחיב רע בעולם כמשלם רעה תחת טובה, לזה רמז לו שלא יספיק עשותם לו לאברהם רעה לעשות להם מה שעשה שרצה לאבדם מן העולם, ואין מציאות רע בעולם שיהיה זה תשלומו, כאמרו ״מעשים אשר לא יעשו״ וגו׳ זולת אם קדם לעשות להם טובה והם גמלוהו רעה, וכל הכתוב הוא דברי תוכחה על מה שעשה.

ויאמר אבימלך. להיות שפסוק ראשון הוא תוכחה וקבלנות, ודבור זה הוא שאלה לדעת טעמו, כי ודאי לא נתכון להרע אלא טעמו כמוס עמו, לזה יחד אמירה בפני עצמו ששאלו ״מה ראית״ וגו׳:

כי אמרתי וגו׳. זו תשובה לאמרו ״מה ראית״, ואומר רק וגו׳ לצד שאמר אליו אבימלך: ואם חששת להם שאין להם יראת אלהים, אם כן לא תחוש שיהרגו אותך ויקחו את אשתך ממך ולא יחושו לאסור אשת איש? לזה אמר ״רק״ – מעוט, לומר שחוששים הם ליראת אלהים להקל חומר הדבר על ידי שיהרגוני. פרוש, כי אם לא יהרגוהו על כל ביאה וביאה יתחיבו מיתה ויש ענש מרבה, וגם ימותו כל הבא עליה. לזה יתחכמו להרג את אברהם ואין כאן אלא ענש עון אחד ואדם אחד. ומה גם אם יהרגוהו הרבה בני אדם כאחד יש בזה צד פטור. ולזה חש ואמר ״אחותי״. ובזה השיב על שלא הודיעו שהיא אשתו.

וגם אמנה אחתי וגו׳. כאן חיב אברהם לאבימלך ומלט עצמו גם מהתרעומת שנתרעם וקבל עליו ״מה עשית לנו״ וגו׳, ואמר וגם אמנה אחתי וגו׳, וכי אמרתי שאינה אשתי להתרעם עלי שהתעיתי יראי אלהים? אני אמרתי אחותי, ויכולה להיות אחותי ואשתי, ועליכם לשאול אם היא אשתי הגם שאמרתי אחותי, שיכול אני לקרא לה אחותי ואין בזה החלט שאינה אשתי למי שיהיה ירא וחרד מחטא לאלהים. ואולי לצד טענה זו הרגיש אבימלך כי האמת עם אברהם ויתן לו מתנות טובות. גם נתכון לבל יחשדוהו במוציא שקר מפיו, והצדיקים חוששין לכעור ולדומה לו.

ויהי כאשר וגו׳. כאן בא לתת טעם לדברו הראשון שאמר ״אין יראת אלהים״, כי יאמר אליו אבימלך: מה ראית במקום שחשדת אותם שאין להם יראת אלהים? לזה אמר כי תקנה זו שתקן לומר ״אחותי״ – לא לסבת המקום ההוא לבד, אלא בדרך כלל תקן זה לחשש מקום שאין בו יראת אלהים, וספק זה לא יצתה ממנו גרר, שהגם שאין לה חזקת ״אין יראת אלהים״, יודה שאין לאברהם בה חזקה שיש בה יראת אלהים. ומעתה נסתתמו טענות אבימלך.

כי עצר וגו׳ על דבר וגו׳. פרוש שלא יאמרו מאבימלך נתעברה שרה, הרי שעקר היה בימים ההם. וגם לגלות כי תועיל תפלת אברהם לפקד עקרות, והועילה גם על עצמו ונפקד. גם להודיע, כל המתפלל על חברו והוא צריך וכו׳ הוא נענה וכו׳, ולזה סמך לפסוק זה פסוק ״וה׳ פקד את שרה״. והגם שכבר קדמה ההבטחה, אם אינו ענין הסמיכות לגופו תנהו לענין לזולת, ועין בפרוש פסוק שאחר זה: