אור החיים על בראשית פרק יב

ויאמר ה׳ אל אברם וגו׳. טעם שדבר אליו ה׳ קודם הראות לו, מה שלא עשה כן בכל הנבראים, שני טעמים בדבר: או להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב:), לזה לא הצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הכר אצלו המדבר.

או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדשה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה׳ עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקים גזרותיו, ולאחר שקים דבריו והלך לו מארצו וכו׳ אז נגלה אליו דכתיב (בראשית יב:ז) ״וירא ה׳ אל אברם״, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והשרשו בקדשה היה נגלה להם תחלה. וצא ולמד מאבות וממשה בסנה. ודרך זה מסכים לדברי רז״ל (בראשית רבה פל״ט) שהעמידו פסוק (תהלים מה:יא) ״שמעי בת וראי״ וגו׳ באברהם אבינו, בתחלה שמעי והוא אמרו ויאמר ה׳ אל וגו׳, ואחר כך נגלה אליו ״וירא״ וגו׳, והוא אמרו ״וראי״. ולא היו שניהם שמיעה וראיה כאחת אלא בהפסק ביניהם. ולזה לא אמר הכתוב ״שמעי וראי בת״ או ״בת שמעי וראי״ והפסיק בין ״שמעי״ ל״וראי״.

לך לך מארצך וגו׳. אחר שאמר ״מארצך״ אין מקום לומר ״ממולדתך״, כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו.

אכן הטעם הוא, להיות כי בערך צער הפרידה קטן הוא צער פרידתו מארצו מפרידת מולדתו, ופרידתו ממולדתו מפרידתו מבית אביו, לזה סדר ההדרגות ממטה למעלה, ולטול שכר על כל פרט ופרט, כדרך אמרו (בראשית כב:ב) ״את בנך״ וגו׳, כי ה׳ ישתדל להיטיב ברוך הוא לאוהביו.

עוד ירצה לומר שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפלו מבית אביו. אך אברהם לא הבין זה בדברי ה׳ ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו כאמרו (בראשית יב:ד) ״וילך אתו לוט״ – דבק בו. והגם שאמר אחר כך (בראשית יב:ה) ״ויקח אברם וגו׳ ואת לוט״ וגו׳ – פרוש שלא דחפו, עד שימצא המצאה שלא יכלימהו. ולזה תמצא כי כשמצא סבה קטנה שרבו הרועים, תכף אמר אליו (בראשית יג:ט) ״הפרד וגו׳ אם הימין״ וגו׳, והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה׳, לזה תכף במצאו סבה דחפו בשתי ידים. וראיתי לחזק פרוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (בראשית יג:יד) ״וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך״ – מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה׳ מתי יפרד לוט, להראותו את הארץ שאמר לו בתחלת דבר אליו, ״אשר אראך״, ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך״ – אז אראך.

עוד יכון לומר על זה הדרך לך לך לתועלתך, והגם שאין הטובה מסובבת מהשתדלות כאמרו (תהלים עה:ז) ״לא ממוצא וממערב וגו׳ הרים״ וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה (במדבר רבה פכ״ה) וזה לשונם: כל הרים שבמקרא כמשמעה חוץ מזו שהיא לשון הרמה, עד כאן. אף על פי כן יש טעם בדבר לצד שנוי מקום, והוא אמרו מארצך, ואמרו זכרונם לברכה (חולין צה:) שלשה דברים אף על פי שאין נחש יש סימן והם בית תינוק וכו׳, ואמרו עוד (בבא מציעא עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא צועק לפני ה׳ ואינו נענה.

וממולדתך. על דרך אמרם זכרונם לברכה (רמב״ם הלכות דעות פרק ו): לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים״, עד כאן.

אל הארץ אשר אראך. פרוש שלא הודיעו, לראות אם ימהר לעשות דבר מלך שלטון מבלי דעת המקום, וזה נסיון מהנסיונות. עוד רמזו שיראנה לו כלה דכתיב (בראשית י״ג:י״ד) ״שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה״ וגו׳ ונתן לו כח הראיה לראות כלה:

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בספרי בפסוק (במדבר לה:לד) ״אשר אני שוכן בתוכה אשר אני שוכן בתוך בני ישראל״, אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ, עד כאן. והוא שאמר ה׳ לאברהם אל הארץ אשר אראך, פרוש: ראויה לך ואתה ראוי לה. ושעור התבה הוא אראה אותך לה ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות.

ואעשך לגוי גדול וגו׳. להיות שצוה לו שלשה, קבע לו כנגדם שלש: ואעשך וגו׳ כנגד ״לך לך מארצך״, ואברכך ואגדלה שמך כנגד ״וממולדתך״, והיה ברכה כנגד ״ומבית אביך״. שתמצא כי בהיות האדם בארצו תוך משפחתו ובית אביו ישנו בשלשה דברים: הא׳ שיש לו הרבה מכירים ורעים ואוהבים. ב׳ שבני משפחתו תפארהו וכבוד והדר תעטרהו כדרך כל משפחה לבני משפחתם. ג׳ שיהיה נזון ומתפרנס ומתרחם מבית אביו לצרכיו. וכשיוצא מארצו וכו׳ חסר לכלן, ולזה אמר אליו ה׳ כנגד ״מארצך״ אני אעשה לך הרבה אוהבים ממך מיוצאי חלציך. וכנגד חסרון התועלת של בני המשפחה כנזכר ״ואברכך ואגדלה שמך״, וכנגד חסרון המועיל מבית אביך ״והיה ברכה״.

ואברכה מברכיך וגו׳. ברכה זו כנגד מה שהעלים ממנו הארץ ולא הודיעו קודם לצאתו, ונסיון זה גדול הוא שיצא מארצו אל השדה מבלי דעת אן יפנה, והוא לא הרהר. לזה הבטיחו כי לא יפחד מדבר כי הוא יברך וכו׳, ובמקום אשר יחנה שם יצו ה׳ אתו את הברכה, ובזה כל מקום אשר ידרוך כף רגלו הצלחתו ומעלתו עמו:

ויש לשאול למה שנה לשונו בענין הברכה? אמר ״ואברכה מברכיך״ – הקדים ברכתו לברכתם, ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא כי המברך יקדים ה׳ לברכו קודם שיברך לאברהם, מה שאין כן המקללו לא יקדים ה׳ לאור אותו. והטעם הוא כי יחפוץ ה׳ להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם. וזולת זה, אם יקדים ה׳ לקלל מי שהוא עתיד לקלל, לא יורגש הדבר כי הוא זה סבה ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול. ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים כדי שתתקים ברכתם לאברהם.

עוד יכון לומר, במה שנדקדק למה המברכים הזכירם בלשון רבים, והמקללים הזכירם בלשון יחיד.

אכן יתבאר על דרך אמרם במסכת מועד קטן (ט:) שאמרו רבנן לבנו של רבי שמעון בן יוחאי: תזרע ולא תחצד וכו׳, ונתכונו בזה לברכה. והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה, הכל הולך אחר הכונה, הרי שברכוהו בנסח קללה. וכנגד זו אמר ה׳ ואברכה מברכיך, וגם מקללך יש מין מקלל שהוא מברך גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד, כי לא כל מקלל יברך אלא פרט שהוא מכון לברכה, אבל מברכיך את כלן יברך. ותיבת ״מקללך״ נמשכת גם כן למטה, כשתהיה קללתו לקללה אאר. נמצאת אומר כי מכון ה׳ לגמר כנגד המברכים לברך כלם, והמקללים הם שני פרטים: פרט אחד יש שישנו בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט אחד הם בארירה ונמשכה התיבה למטה.

עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פרוש כשיהיו לך בברכה אחת שנים, שהם המקלל ומתכון לברכה כמעשה שאמרו תזרע, וחזר האב וברכו, קבע ה׳ ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עקר המברך הוא הראשון ואין השני אלא מפרש, תלמוד לומר ״מברכיך״ כי שניהם יתברכו. ואמרו ומקללך יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אמרם במסכת תענית (כ:) וזה לשונם: טובה קללה שקללן אחיה השילוני מברכה שברכם בלעם וכו׳, וכנגד מקלל כזה אמר שישנו בכלל הברכה, ולזה רמז לשון יחיד כי לפרט זה דוקא יכון לברך, ומקללך פרט אחר שאינו אלא מקלל – לזה אאר.

ונברכו בך וגו׳. וזה הוא ההפרש שבין מברכיך לשאינו מברך ולא מקלל, כי מברכו יברכהו ה׳ בכבודו מפיו, אבל שאר משפחות האדמה יתברכו מאמצעות אברהם.

וילך אברם וגו׳. כל הכתוב מיתר, שהרי אומר בסמוך בסדר הודעת ההליכה (בראשית יב:ה) ״ויקח אברם וגו׳ ויצאו ללכת״ וגו׳.

אכן כונת הכתוב הוא להודיע חבתו של אברהם, שלא נתעכב אפלו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה׳ ״לך לך״ תכף ״וילך אברם״, ולא נתעכב לשום סבה ועזב את אביו ומולדתו. ושעור תבת כ״ף ״כאשר״, הודעת הזמן שהיה סמוך לדבר ה׳ אליו. והודיע הכתוב כי לוט לצד דבקותו באברהם הלך אתו, פרוש: לא לצד קיום מאמר ה׳ אלא ראהו הולך והלך עמו. וכונתו בהודעה זו כי הגם שנתחכם אברהם לחפז ללכת לבל יתחברו עמו ממולדתו ומבית אביו, אף על פי כן לא הועיל בערך פרט זה, והלך אתו לוט.

עוד ירצה, להיות שאמר לו ה׳ הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו׳, אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה, שאפלו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר לסע. לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם, כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה׳. ודקדק לומר כאשר דבר ולא ״כאשר אמר״ כמו שהתחיל בתחלת הפרשה ״ויאמר ה׳״ לאמת כדברינו. והוא, יש לך לדעת כי כל מקום שיאמר הכתוב דבור יגיד על דבר קשה, והאמירה היא רכה. וכאן הזכיר בתחלת הפרשה ״ויאמר ה׳״ לצד שכל הדבר הוא להנאת אברהם, ובמעשה אברהם אמר ״כאשר דבר״, פרוש שעשה הדבר לצד גזרת מלך עליו ולא לתועלת הנמשך לו.

עוד ירצה להודיע כי אברהם הלך כאשר דבר אליו ה׳ בסמוך, ומה נאמר בדברי ה׳? ״אל הארץ אשר אראך״, שלא הודיעו מקום אשר יבא שמה, ואף על פי כן הלך מארצו וסמך על מה שיודיעהו ה׳ כשירצה, מבלי חשוב לומר, איך אצא מהעיר קודם שנדע המקום? וזה נסיון גדול. ואחר כך הודיע הכתוב הוצאת את אשר עמו, שלא נסה ה׳ אותם בדבר זה אלא הודיע המקום ואחר כך יצאו, והוא אמרו בפסוק שאחרי זה ויקח אברם וגו׳ ויצאו ללכת ארצה כנען, ולא הצרך הכתוב להודיע כי ה׳ הודיעו המקום כי הוא מובן מעצמו.

ויעבר אברם וגו׳. מודיע הכתוב כי היה אברהם עובר בארץ ממקום למקום, ואין אומר אליו דבר מבני הארץ. והגם שבעלי הארץ שהם כנען היו אז בארץ אשר עבר אברהם שמה, לא פצה פיו וצפצף.

עוד ירמז כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות אלא עברי, על דרך אמרו (בראשית י״ד:י״ג) ״אברם העברי״. וטעם אמרו והכנעני וגו׳, ולא הספיק במה שאמר בפסוק שלפני זה ״ארצה כנען״, כאן הודיע זמן שנכנסה לרשות הכנעני, ומה שקדם ואמר ״ארצה כנען״, אין ראיה, כי קראה כן על שם העתיד.

או אפשר שרמז בשם כנען על דרך מה שדרשו זכרונם לברכה (ילקוט) בפרשת שלח לך וגו׳, ״ארץ כנען״ – שרמז אל ישראל שבאו מאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה, הרמוזים בחשבון תבת כנען. לזה הצרך להודיע והכנעני אז בארץ.

עוד ירצה בהודעת והכנעני לומר פתח הזכיה בארץ, כי הכנעני היה אז בארץ שהוא עבד, דכתיב (בראשית ט:כה) ״עבד עבדים יהיה לאחיו״, אין לו קנין, וכל התופס בקניניו מבני שם או יפת יזכה בהם ובאדמתם. ובא הקדוש ברוך הוא וזכה הדבר לאברהם. וזולת זה אם לא היה הכנעני אז בארץ אלא מבני יפת, לא היה מקום להוציאם מידם אחר שזכו בה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים פרשת קדושים) כי של בני שם היתה, ואברהם מבני שם זכה קודם בה. ולדרכם הודיע ה׳ כי לא זכה להיותו כנעני, יד עבד כיד רבו.

עוד ירצה, להיות שרצה לומר ה׳ אל אברם ״לזרעך אתן את הארץ״, ועד עתה יודע הייתי כי הארץ של שם היתה ואברהם מבני בניו הוא, ואין ידוע כי של כנען היתה אז, ויאמר האומר מה נותן לו ה׳ דבר אשר שלו הוא מאז ומקדם. והגם שצינה מקדם לכנען, כבר פרשתי שאין ראיה מזה. אשר על כן הודיע ה׳ והכנעני אז בארץ, ולזה הצרך ה׳ להבטיחו שיתננה לזרעו.

וירא ה׳ אל וגו׳ ויבן שם וגו׳. כונת הכתוב להודיע הפלגת חבת אברהם בקונו, כי ה׳ נגלה אליו ובשרו בזרע ובנתינת הארץ, והוא לא החשיב בשורת שתי מעלות טובות לכלום בערך שמחתו בגלוי שכינתו יתברך אליו, לקים מה שנאמר (תהילים ט״ז:י״א) ״שובע שמחות את פניך״, והוא אמרו ויבן מזבח לה׳ הנראה אליו, כאן פרש סבת שמחתו אשר עליה בנה מזבח הוא לצד הראותו יתברך אליו, והבן. וזה אות לבניו כמה מהם אשר הרחיקו חשק הזרע בערך חשק התורה והמצוות, וצא ולמד מבן עזאי (יבמות ס״ג:) בטענתו ״ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה״.

ויעתק משם וגו׳. לא זכר למי העתיק. ורש״י זכרונו לברכה פרש ״אהלה״, והוא חסר. ואולי כי רמז שהעתיק צור ממקום שנראה אליו שם, והוא אמרם זכרונם לברכה בברכות (ה:) בפסוק (איוב י״ח:ד׳) ״הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו״, כי בצאת ישראל ממקום תפלתו גורם שיעתק צור שהוא הקדוש ברוך הוא ממקומו, ומכל שכן במה שלפנינו שנראה ה׳ אליו ובנה לו מזבח שם וכשיעבור משם אברהם יעתק צור ממקומו, והוא אברהם המעתיק.

עוד ירצה שהעתיק מזבח שבנה שם, כשרצה להטות אהלה במקום אחר סתר המזבח שבנה וחזר ובנאו במקום אשר עשה שם אהלה. ולא הצרך לפרש כי סמך על הזכרתו בסמוך ״ויבן שם מזבח וגו׳ ויעתק משם״. גם הראה באצבע באמרו ״משם״ שחוזר אל האמור בסמוך, והבן:

ויהי כאשר הקריב וגו׳ הנה נא ידעתי וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא בתרא טז.) להגיד צניעות שהיה ביניהם, וצריך לדעת לאיזה ענין אמר לה כן אברהם.

אכן להיות כי רצה לצוות עליה לומר ״אחי הוא״, חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה, שעל כל פנים היא מסתכנת או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה, ולא היה לו להביאה למקום כזה. והגם שבטוחים הצדיקים בהקדוש ברוך הוא, אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס, ומה גם לגבי בחירת האדם. וצא ולמד (קידושין לט:) משמואל שאמר (שמואל א ט״ז:ב׳) ״ושמע שאול והרגני״. לזה אמר אליה הנה נא וגו׳, נתן התנצלות על הדבר כי עתה נודע לו ולא מקודם, שאם היה יודע מה שידע עתה לא היה מביאה אל מצרים והיה הולך למקום אחר. וטעם נתינת לב לדעת לצד קרבתו לבא למצרים ראה פנים כעורות, או ידע בקריבת העיר כי המלך יקח היפה בנשים ונתן דעתו והכיר בה. ואמרו ״כי אשה יפת״ וגו׳, ולא הספיק לומר ״כי יפת מראה את״, נתכון לומר כי אחת היא בעולם, אשה יפת מראה היא ואין דומה לה, והבן:

ואל יקשה בעיניך שהלך עמה לארץ פלשתים אחר שידע כי אשה יפת מראה היא, כי ארץ פלשתים לא היו כעורות כל כך כמצרים. ולזה תמצא שלא הצרך לצוות עליה שתאמר היא, אלא הוא אמר עליה ״אחותי היא״ (בראשית כ:ב), כי לא היה בית מיחוש כאנשי מצרים שהיו בתכלית הכעור והיא בתכלית היופי:

והיה כי יראו וגו׳. הקדים לומר לה טעם למה שמצוה אותה בסמוך אמרי נא וגו׳, שתאמר מאז ותודיע מבלי שואלה דבר, תשתדל להשמיע כי היא אחותו, והוא אמרו אמרי נא, פרוש: עתה, מבלי שואל. ולצד שתאמר למה נצטרך להודיע דבר מבלי שואל, לזה אמר כי זולת זה לא תהיה שאלה, וכשיראו אותם ידעו מן הסתם כי היא אשתו, והוא אמרו והיה כי יראו וגו׳, לא ישאלו דבר כי מעצמן יאמרו ודאי אשתו זו, ולצד אמרם כן בדעתם יהרגו אברהם, לזה הקדים הוא להוציא קול אחוה לכל מכיר ורואה אותם.

למען ייטב וגו׳. פרוש: טעם שאני מצוך לומר אחותי, ולא אני מוסיף להרחיק יותר שתאמר עליו איש נכרי הוא אצלה, למען ייטב וגו׳, ואם יהיה נכרי אין לו ענין שיטיבוהו בשבילה. ואולי כי לזה הקפיד שתאמר היא ולא הספיק שיאמר הוא כי לא יצדיקו דבריו להטיבו. ולפי הפשט לא הספיק לומר הוא כי חשש שתאמר דבר שיכר ממנו כי אשתו היא. ואמרו וחיתה היא תכלית הטובה, שמקוה להחיות נפשו ברעב. ודקדק לומר וחיתה נפשי ולא אמר ואחיה וכו׳ לרמז אמרו (משלי י״ג:כ״ה) ״צדיק אוכל לשובע נפשו״.

עוד ירצה בדקדוק עוד אמרו כפל ענין ״בעבורך״ ו״בגללך״, שהיה לו לומר ״ייטב לי וחיתה נפשי בגללך״ או ״בעבורך״. אכן נתכון לשני דברים: האחד למען ייטיבו לו בעבור אחותו טובה גשמיית, ועוד וחיתה נפשי וגו׳ על דרך מה שדרשו זכרונם לברכה (ברכות לא:) בפסוק (שמואל א א:יא) ״אם ראה תראה״ שאם לא יפקדה תעשה שעל כרחך יראה לתת לה זרע על ידי שתלך ותסתר וכו׳ ותבדק כסוטה ונזרעה זרע. כמו כן חשב אברהם כי על ידי סתירת האשה עם האיש והיא נקיה ה׳ יפקדנה בבנים בדומין לו, והוא אמרו וחיתה נפשי בפקודת הזרע בגללך, פרוש בדברים המתגלגלים ממך, על דרך מה שדרשו זכרונם לברכה (שבת קנא:) בפסוק ״בגלל הדבר״ וגו׳. ולזה הפסיק בתבת ״בעבורך״ לומר כי הם שני דברים. גם אמרו וחיתה בתוספת וא״ו לומר שהוא פרט חדש ואינו ענף ״ייטב לי״, כי הם שתי בחינות ההטבה: אחד לגוף ואחד לנפש. ודבר זה הושג אצלו בסתירה שנסתרה עם אבימלך ולא בפעם הזאת עם פרעה, לטעם כי שם לא היה חשד כי גרשו מארצו, גלה כי לא עשה דבר. או אפשר כי באמצעות שתי פעמים נתפרסם הקול על שרה כי נסתרה ועל ידי זה נפקדה. שוב בא לידי מאמר רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פנ״ג) וזה לשונם: אמר רבי יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא, כתיב (במדבר ה:כח) ״ואם לא נטמאה האשה וטהרה היא ונקתה ונזרעה זרע״, וזו שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה, אין דין שתפקד, עד כאן לשונו. והם דברינו עצמם והבן. הרי שחיתה נפשו של אברהם בבנים בגלל שרה.

וינגע ה׳ וגו׳ על דבר שרי אשת וגו׳. פירוש, כי בשעת הנגע הודיע כי שרי היא אשת אברם:

(יח-יט) ויקרא פרעה וגו׳ למה וגו׳, למה וגו׳. קשה למה כפל הקשיא שתי פעמים באופן משנה? ואולי שיכון לומר שתי הדרגות בתמיהתו על זה הדרך: האחת, מן הראוי היה לך לחוש לי שמא לא נדע כי היא אשתך ואקחנה, ועוד שהוספת לעשות במה שאמרת בפרוש ״אחותי היא״.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (רש״י) כי טעם פרעה שאמר לו ״הנה אשתך קח ולך״, ואבימלך אמר אליו ״הנה ארצי לפניך״ וגו׳, כי פרעה להיות אנשיו כעורים ושטופי זמה חש על הדבר שיכשלו בו ויענשו, מה שאין כן אבימלך שלא היו כעורים וכו׳. ולזה תמצא שאבימלך אמר אליו ״מה ראית כי עשית״ וגו׳, מה שאין כן פרעה כי יודע טעמו של אברהם כי ירא פן ימות עליה. ומעתה יתבאר הכתוב על נכון, להיות שידע פרעה הטעם לא יצדק לומר לו ״למה אמרת אחותי היא״, כי אם שאלה ראשונה ״למה לא הגדת לי״ ביחוד כי היא אשתך. ובזה, הגם שתאמר ״אחותי היא״ תהיה לך שמירה מהעם ולא היית גורם לי רעה להכשל בה, כי פרעה היה מחזיק עצמו ודאי שלא יעשה דבר מגנה בידעו כי היא אשתו ולא יחשדנו אברהם. וההגדה היתה מועלת לאברהם לאחד משני דרכים: או יצו עליו פרעה אנשים לשמרו כאשר עשה אחר כך בזמן מועט, או היה ממהר לשלחו. והוסיף לומר למה אמרת וגו׳, פרוש: ואם תאמר וכי חובת גברא הוא שכל איש אשר יביא את אשתו ילך ויגיד לפרעה כי אשתו זאת? לזה אמר ״למה אמרת״ וגו׳, ומהטעם עצמו שאמרת ״אחותי היא״ לצד מעלת יפיה, לזה עליך בפרט מטל להודיע.

או יאמר על זה הדרך: למה אמרת וגו׳, וכיון שאמרת היה לך לחוש לי לקחתה לאשה. הן אמת אם לא היית אומר, אני הייתי חושש לה מאשת איש, אבל כיון שאמרת ״אחותי״ היה לך לחוש לי שאקחנה לאשה ותגיד לי בסוד. ולא השיב אברהם דבר כמו שהשיב לאבימלך, כי אברהם טעמו היה שהיה חושד לפרעה עצמו ואין ראוי להשיב על זה. ואולי כי לזה חש פרעה ומהר לשלחו מארצו, וזולת זה יצו עליו בתמידות אנשים.