בראשית יב, יז

וינגע ה' וגו'. במכת ראתן לקה, שהתשמיש קשה לו:

ואת ביתו. כתרגומו ועל אנש ביתיה (ומדרשו לרבות כותליו ועמודיו וכליו):

על דבר שרי. על פי דבורה, אומרת למלאך הך והוא מכה:

וְאַיְתִי יְיָ עַל פַּרְעֹה מַכְתָּשִׁין רַבְרְבִין וְעַל אֱנַשׁ בֵּיתֵהּ עַל עֵיסַק שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם

וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ בְּפַרְעה מַכְתְּשִׁין רַבְרְבִין וְיַת אֵינַשׁ בֵּיתֵיהּ עַל עֵיסַק שָרַי אִתַּת אַבְרָם

וטעם על דבר שרי אשת אברם כי בעבור החמס שעשה לשרה גם לאברהם ובזכות שניהם באו עליו הנגעים הגדולים ההם:

וינגע ה' את פרעה. על דבר שרי. כמו בעבור. והטעם על זה הדבר:

וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. את פרעה לבדו בגדולים:

ואת ביתו. נתן נגעים גם בביתו אבל לא גדולים כשל פרעה וזה למען יראו שהצדקת לבדה נמלטת ויכירו שהכל היה בעבורה למען ישובו מרשעם:

אם יאמר אומר, היאך ענש אלהים את פרעה, והוא לא חטא? תשובה לכך, וינגע ה' את פרעה אינו בפועל אלא בהתראה.

וינגע ה' את פרעה. דעת רוב המפרשים שהביא עליו נגעים ממש. וכן באבימלך אירע להם עצירת נקבים, וזה טעם הכתוב (ד"ה א) לא הניח לאיש לעשקם ויוכח עליהם מלכים, והם פרעה ואבימלך שהוכיחם בנגעים. אבל דעת הגאון רבינו סעדיה ז"ל במלת וינגע יעד להביא, לא שהביא, שא"כ נמצא פרעה עשוק במשפטו, כי השרים הביאוה להיכלו והוא לא נגעה ולא חטא בה כלל, וכיון שלא חטא עונש למה. וכן דעתו באבימלך (בראשית כ׳:י״ח) כי עצור עצר ה', יעד להם עצירת נקבים לא שעשה להם כן. ומה שאמר וירפא, לא שקדם לו חולי אלא השמירה שלא יבא לידי חולי נקרא רפואה, כלשון (שמות ט״ו:כ״ו) כי אני ה' רופאך, ופסוק ויוכח יתבאר לדעתו ביעוד ודבור לא במעשה. ולא כן דעת רז"ל, אלא ששני המלכים היה לבבם להרע ולקו בנגעים ועצירת נקבים כפשט הכתובים.

וינגע ה׳ את פרעה מה שלא פירש הכתוב מכותיו של פרעה כמו שפירש מכותיו של אבימלך לפי שבסמוך לענינו של אבימלך כתיב וה׳ פקד את שרה ולפיכך פי׳ שהמכות באו עליו בשביל שהחזיק בה כדי שלא יוכלו לומר, אבימלך הוליד את יצחק אבל ענינו של פרעה קודם לפקידת שרה לפיכך לא חש להזכיר המכות. וא״ת למה לקה הרי אברהם אמר אחותי היא שנאמר למה אמרת אחותי היא, יש לפרש על דבר שרי אשת אברם על דבורה אשת אברם אני. ועוד דאין התראה לבן נח כדאמרי׳ לקמן גבי אבימלך.

וינגע ה׳ את פרעה פרש״י במכת ראתן לקה שהתשמיש קשה לו. מדה כנגד מדה וכן גבי אבימלך כי עצור עצר ה׳ בעד כל רחם לבית אבימלך. תני ר׳ לוי בשם ר׳ אב״י שמענו בפרעה שלקה בצרעת ואבימלך נעצר מנין ליתן האמור של זה בזה תלמוד לומר על דבר לג״ש.

על דבר שרי. כלו' סמוך ללקיחתה באו היסורין עד שידעו אל נכון שבשבילה הונגע, וגם בשביל כך הוצרך לפרש באבימלך יותר בפירוש מפרעה לפי שמעשה באבימלך היה סמוך להורתו של יצחק שלא להוציא לעז על יצחק:

וינגע ה׳ וגו׳ על דבר שרי אשת וגו׳. פירוש, כי בשעת הנגע הודיע כי שרי היא אשת אברם:

על דבר שרי אשת אברם. וכי עדיין לא ידענו ששרי אשת אברם, ועוד מה פשעו של פרעה הרי סבור שהיא אחותו, ומה שפירש רש״י על דבר שרי שאומרת למלאך הך והוא מכה לא נזכר בפסוק הך. על כן נ״ל אע״פ שבפני ההמון עם אמרה שרה אחותו אני, מ״מ לפרעה הגידה האמת שהיא אשת אברם בחשבה שמלך יושב על כסא דין לא יעשה עול, ופרעה לא השגיח בה כי אמר לדבריך הראשונים אני מאמין על כן נגעו ה' על דבר שרי בשביל דבורה של שרי ומה היה דבורה. אשת אברם. כי היא דברה אליו אשת אברם אני. ואמר פרעה לאברם למה אמרת אחותי היא כי לך הייתי מאמין ולא לה כי חשבתי אולי אומרת כן כדי להינצל מן התשמיש שהוא בלא אישות. ד״א על דבר שרי אשת אברם לפי שהיתה אשת איש על כן באו עליו נגעים אלו.

אשת אברם. הוא מיותר וכי בשביל שרה וזכותה לא הי׳ כדאי לנס. אכן אומר לך כלל תבין אותו בכל פרשיות הבאות בספר הישר של אברהם יצחק ויעקב שבא ללמדנו כח שלשה עמודי ההשגחה הפרטית תורה ועבודה וגמ״ח. וכל אחד מהם הוא סגולה להשגחה בפרט אחד. היינו תורה נקראת חרב וכמו דכתיב חגור חרבך על ירך וגו׳ ופירשו בשבת ד״ס ההוא בד״ת כתיב. והוא בא להיות כלי מלחמה לנושאיו נגד כל מיני מלחמה. הן מלחמת תנופה או מלחמת יצה״ר או מלחמת חולאים ומוסרים כאשר יבואר עוד להלן כ״ו ה׳ שעל כן נקראת התורה משמרת שהיא השמירה מכל רע.

עבודה מביאה פרנסה לעולם וכמו שכתבנו לעיל ב׳ ה׳ ולהלן ט״ו ט׳ ובכ״מ.

גמ״ח נוצר שלום כמו שנתבאר ריש פ׳ נח בהר״ד. ובכ״מ. הנה עוד יבואר (דברים ה׳ ב׳) שהקב״ה מתנהג בהשגחתו בשני אופנים. פעם בדרך הטבע ובשימת עין להסב הטבע למרכז הרצון. ופעם בדרך תפארת למעלה מה״ט ממש. וזה תלוי בכח המקבל. באותו פנים שהאדם מתהלך לפני ה׳ כך ההשגחה מבטת עליו בזה הפנים. מעתה יש לדעת עוד דאע״ג שהאבות שלשתם עסקו בשלשה עמודי ההשגחה אלו מכ״מ כל א׳ מהם הצטיין בעמוד א׳ אברהם בתורה שהוא הראשון שהחל להיות עמל בשקידתה כאשר יבואר בפסוק וישמור משמרתי. וכדאי׳ בע״ז ח׳ דשני אלפים תורה התחלתו מעת שהי׳ א״א בן נ״ב. ואי׳ ברבה שהיה בכל לילה יושב והוגה ומעיין עד שהיו כליותיו נובעות תורה. ומש״ה אע״ג שהיה מושגח בפרנסה ובשלום וכבוד מכ״מ כל הספורים באו שבא בכח החרב להכות כל קמיו בדרך נפלא. יצחק הצטיין בעבודה שהי׳ עולה תמה. ובילקוט פ׳ שלח אי׳ שהי׳ יצחק שקוע תמיד בתפלה שהיא במקום עבודה. ע״כ באו כל הספורים שהצטיין ההשגחה עליו בפרנסה כאשר יבואר. יעקב הצטיין בגמ״ח למעלה מטבע האדם כמו באופן שמירת צאן לבן. ועוד יבואר במקומו. ע״כ הצטיין ההשגחה עליו בנצירת שלום למעלה מה״ט. וע׳ בס׳ שמות ג׳ ו׳ עוד בזה הרבה. וחז״ל ראו והתבוננו עכ״ז ואמרו. בפסחים דפ״ח דא״א קרא להר הבית מקום השגחתו ית׳ הר. ויצחק קראו שדה ויעקב קראו בית. היינו משום דא״א ראה משם השגחה במלחמה ע״כ המשילו להר שהוא מסוגל לניצוח כמש״כ (דברים ל״ג י״ט). ויצחק ראה משם שפע פרנסה ע״כ כנהו בשם שדה. ויעקב כנהו בשם בית שהוא הגורם לשלום לדרים בו יחד כ״ז יבואר עוד בכל ענין וספור ברצות ה׳. נשוב למקרא שאנו עומדים. דבשביל שרה הי׳ אפשר להציל בלי נגעים אבל בשביל שהיתה אשת אברם בא המלאך בנגעים להכות:

וינגע ה'. כמ"ש ויוכח עליהם מלכים, וכמ"ש חז"ל ששרה בצר לה גלתה לו שהיא אשת אברהם, וז"ש על דבר שרי, והוא רצה לאנסה, וממה שלא אמר וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים, שכן חוקי הלשון וסדרו, מבואר שרק הוא לקה בנגעים גדולים, ופי' חז"ל בראתן שהתשמיש קשה לו, ובני ביתו לקו בנגעים אחרים קטנים מזה:

ב עשרים וארבעה מיני שחין הן, ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן, ובו לקה פרעה, דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם:

ג דאל"כ אודות שרה מיבעי ליה: הקב"ה עשה זה הנס כדי שידע פרעה בשביל שרה הוא נלקה. (נחלת יעקב):