צוואת הרב ליפקין – האוצר שנשמר לנכד הלומד תורה

לוויה רבת משתתפים שירכה דרכה בסמטאות ירושלים להר הזיתים, על קהל המלווים נימנו גדולי הרבנים, תלמידי חכמים מסלתם ושמנה, סוחרים ובעלי עסקים ענפים, וסתם עמך שהכירו את הנפטר הדגול, הרב ליפקין זצ"ל. גם המושל הטורקי של העיר, שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיר הנכסים למנוחתו האחרונה.

מסע ההלויה נעצרה מול ביהכ"נ בו נהג להתפלל, וכן ליד כל בית כנסת, ישיבה, או בימ"ד שהוקמו מהונו של הנפטר הדגול ובניו נעמדו לצד הטלית שסוככה על אביהם האהוב, ובחלל הרחוב הדהד קולם באמירת הקדיש. למגינת לבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו דרכו, דרך התורה והמצוות.

מן הצד נשמעה קולה של אלמנה, שהנפטר תמך בה ביד רחבה. גם פניהם של עניי ירושלים עגומות היו.

מסע הלוויה הגיעה לפסגת הר הזיתים שנתמלאה אדם. את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וועלוועל שמו. את דבריו סיים בקול חנוק באומרו: "יהי רצון, שיזכה הנפטר הדגול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו!" והליט בידיו על ראשו הרוטט מבכי.

הצוואה

ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים. ביום האחרון של השבעה הופיע ר' וועלוועל הישיש וביקש להמתיק סוד עם בני הנפטר.

דריכותם גברה, אחר שהישיש שלף מכיסו מעטפה לבנה עשויה נייר משובח, עליו מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט אט פתח ר' וועלוועל את המעטפה ובידיים רועדות הוציאה מתוכה גליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים, האהובים לי עד מאוד. אין אדם יודע את יום מותו, ועל כן נתיישבתי בעודי צלול ופיקח, כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעמכם לעולם האמת.

אני מצווה כי כל נכסיי יחולקו ביניכם שווה בשווה, וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים.

יקיריי, נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם. בקשה צנועה אחת לי אליכם, אנא, את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם עד עשרה דורות תשכנו בו.

כמו כן מצווה אני, כי כל עוד אתם שוכנים בביתי, אין לשנות, ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטירחה מרובים.

מנאי, אוהבכם."

הישיש זקף קמעא את גבו הכפוף, נאנח קלות עם סיום כוס התה, ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידי בני הנפטר. "אני עשיתי את שלי..." הפטיר והלך.

עם סגירת הדלת החלו הבנים לדבר זה עם זה. עתה נתגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם נכסי דלא ניידי בלבד. לעומת זאת, כל הונו הרב הצבור במטבעות וביהלומים נותר כמוס ובצוואתו לא הזכיר האב מאומה.

חיפושים ופניות אל הבנקים איתם עמד בקשרי מסחר לא העלו מאומה. הכסף פרח עם הנפטר.

ימי ה"שלושים" חלפו, הבנים התכנסו בהר הזיתים, הקימו מצבה מפוארת לראש משפחתם ונפרדו איש איש למקומו ולארצו.

הנכד והגמרא

אכן, קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, וגם לבקשתו השניה נענו, וספרייתו של אבי המשפחה שלמה ושמורה כבימי חייו, נאמנה לבעליה.

ויהי היום, ואחד מבני המשפחה חזר בתשובה, שב מבית מדרשו ונפנה לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו. הבחור ניגש אל ארון הספרים, הוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך הענק על שולחן העץ והחל לדפדף עד שהגיע למקום הרצוי לו בדף מח ע"ב. שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסטה מן הדרך אלא לנכדו אם ישוב הוא למוטב.

הנכד החל ללמוד, הפך את דף הגמרא ובמקום לראות את אותיותיה האהובות והמוכרות, ריצדו מול עיניו אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. דבר-מה בקרבו אמר לו, כי היד שכתבה אותיות אלו היא זו שכתבה את הצוואה השמורה בכספת המשפחה מימים ימימה, ואכן חושיו לא הטעוהו. "נכדי היקר," כתב אבי משפחת ליפקין לפני דורות – "איני יודע אם נכדי אתה, או ניני, אולי אפילו נין ניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה, כשאני מנסה לדמיין בראשי אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא כי נמנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש.

"גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית. עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא.

מנאי, סבך האוהב".

כך זכה הסב הדגול שכספו יסייע לנכדו הלומד תורה.