מושגים ביהדות: תפילת מנחה – מנחה גדולה, מנחה קטנה וסוף זמנה

את תפילת מנחה תיקן יצחק אבינו, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה", ו'שיחה' פירושה תפילה. כמו כן, התפילה מוסמכת לקורבן התמיד שהוקרב בבית המקדש בשעת בין הערביים.

זמן המנחה משש וחצי שעות זמניות ועד תשע וחצי שעות זמניות נקרא "מנחה גדולה", ומזמן זה עד סוף זמנה נקרא זמן "מנחה קטנה". בשולחן ערוך כתוב שיש להעדיף להתפלל מנחה קטנה, ורק בדיעבד להתפלל מנחה גדולה. ברם יש הפוסקים שגם לכתחילה מותר להתפלל מנחה גדולה (למשל הטור בסימן רל"ג אינו מחלק בין מנחה גדולה לקטנה ונראה שדעתו שגם מנחה גדולה היא לכתחילה).

סוף זמן מנחה נתון במחלוקת תנאים: לדעת רבי יהודה במסכת ברכות הזמן האחרון הוא סוף פלג המנחה שהוא שעה ורבע זמנית לפני השקיעה (או לפני צאת הכוכבים). לדעת חכמים, מותר להתפלל עד השקיעה ממש. להלכה נפסק בתלמוד שניתן לעשות כאחת השיטות, כלומר או כשיטת ר' יהודה או כשיטת חכמים. לדעת רוב הפוסקים כוונת התלמוד היא שאם התפלל תפילת מנחה אחרי פלג המנחה יוצא אם כן שסובר כשיטת חכמים, ולכן אינו יכול להתפלל תפילת ערבית אלא לאחר צאת הכוכבים מאחר שמדובר בתרתי דסתרי. אם התפלל תפילת מנחה לפני פלג המנחה הרי שמותר לו להתפלל תפילת ערבית לאחר פלג המנחה. ברם בשולחן ערוך בסימן רל"ג נכתב "ועכשיו שנהגו להתפלל תפילת מנחה עד הלילה, אין להתפלל ערבית מפלג המנחה ואם בדיעבד התפלל ערבית מפלג מנחה – יצא".

בדיעבד לדעת רוב הפוסקים אם לא התפלל עד השקיעה ניתן להתפלל בזמן "בין השמשות" שהוא הזמן בין השקיעה לצאת הכוכבים ואורכו שלוש עשרה וחצי דקות זמניות, שכן בהלכה זמן זה נחשב כ"ספק יום ספק לילה", ולכן בדברים שהם מדרבנן מקלים בו ("ספק דרבנן לקולא") ובדברים מן התורה מחמירים ("ספק דאורייתא לחומרא"). כיוון שתפילת מנחה היא מדרבנן, ניתן להקל בה ולהתפלל גם בזמן בין השמשות.