מושגים ביהדות: ברכת כהנים – מקורה, חיובה ומתי נאמרת

ברכת כהנים, היא מצות עשה המוטלת על הכוהנים לברך את עם ישראל בשם ה'. הברכה נקראת גם נשיאת כפיים, מפני שהכוהנים מושיטים את ידיהם כלפי הציבור בעת הברכה. מקורה של מצוה זו בפרק ו' בספר במדבר, שם הורה הקב"ה למשה, לומר אל אהרן ובניו הכהנים, לברך את העם ב"ברכה משולשת", כלומר: ברכה המחולקת לשלושה חלקים: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".

הברכה מוטלת על כל צאצאי אהרן הכהן, בכל הדורות. כאשר על כל כהן מוטלת מצוות עשה לברך ברכת כוהנים לפחות פעם אחת ביום. מצווה זו נוהגת בכל יום, וכל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסירב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה. משום שמלשון הפסוקים משמע שהקב"ה מתאווה לברך את ישראל, ולכן שלוש פעמים נזכר לשון ציווי וזירוז לכוהנים לברך את ישראל. (סוטה לח, ב; רמב"ם תפילה טו, יב).

ואף אם כבר ברך פעם אחת באותו יום את ישראל, אם קראו לו במניין אחר לעלות לדוכן, מצווה שיעלה ויברך פעם נוספת. אבל אם לא עלה, אינו מבטל מצוות עשה מהתורה (שו"ע קכח, ג).

ברכת כוהנים נאמרת רק כאשר יש במקום התפילה, לפחות מניין - עשרה אנשים - ביחד עם הכוהנים. והיא נאמרת בכל יום בחזרת הש"ץ של שחרית, וכן במוסף. לא נהגו לומר במנחה, וטעם הדבר הסבירו שזה משום שאסור לכהן לעבוד כשהוא שתוי יין, וחוששים שמא יעלה כהן שתוי לדוכן, חשש שאינו קיים בשחרית ומוסף, שאסור לאכול לפניהם. מאותו הטעם נהגו שבתעניות עולים הכוהנים לברך גם במנחה. ביום כיפור עולים הכוהנים לברך גם בתפילת נעילה (אם הספיק הציבור להגיע לסוף חזרת הש"ץ לפני השקיעה).

כשמסיימים הקהל לומר "אמן" בסוף ברכת "מודים", קורא הש"ץ, או אחד מן הקהל, על פי מנהג המקום: "כוהנים". קריאה זו מקורה בדרשת הגמרא על הפסוק "אמור אליהם", הקובעת שכאשר יש יותר משני כהנים ("להם") יש צורך בקריאה לפני הברכה. השו"ע פסק שהחזן רשאי לקרוא לכוהנים ואין בכך חשש הפסק, ואילו דעת הרמ"א כשיטת ר"ת שאין החזן קורא, אלא אחד מהציבור.