מהי מצוות ייחוד ה'? – מושגי יהדות לפרשת ואתחנן

ייחוד ה'

ייחוד השם, היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות התורה, לפיה יש להאמין באל אחד ויחיד, ללא שיתוף כלל. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם.

לדעת הרמב"ם מצווה זו נמנית כמצווה בפני עצמה במניין תרי"ג מצוות. ואילו לדעת רס"ג ובה"ג מצווה זו אינה מצווה בפני עצמה, אך היא כלולה במצות קריאת שמע שיש בה יחוד ה' וקבלת מלכות שמים.

בתורה נאמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ועל סמך פסוק זה פסק הרמב"ם במשנה תורה: "א-לוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם".

מצות אמונת היחוד הוא העיקר הגדול בתורה שהכל תלוי בו, והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו, ביטל עשה זו, וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו בכלל בני ישראל אלא בכלל המינים (כן משמע מהרמב"ן). נוסף על כך, כתב החינוך בהקדמה לספרו שמצווה זו היא אחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע.

ישנם עוד מצוות שניתנו לזכירת יחוד השם, כגון: קריאת שמע שבה יש לכוון באמירת אחד שהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם, הנחת תפילין ומזוזה.

נחלקו הפוסקים לעניין בני נח: ישנם פוסקים שכתבו שעל פי ההלכה המצווה מוטלת רק על יהודים, בעוד שעל הגויים לא נאסרה אמונה ב"שיתוף" למרות שנאסרה עליהם עבודה זרה (רמ"א סימן קנו סעיף א). אמנם פוסקים אחרים, ובהם הרב יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה, חלקו על קביעה זו, והסבירו שכוונת התוספות והרמ"א אמורה רק לעניין שבועה שאין איסור לגוי להישבע בשיתוף עם שם ה', אך לעניין האמונה עצמה מצווים אף הגויים שלא להאמין באלוה נוסף על ה', מכוח איסור עבודה זרה הכלול בשבע מצוות בני נוח (נודב"י ס' קמח)