מושגי יהדות: מצוות קידוש החודש

קידוש החודש

הוא מצווה מן התורה המוטלת על בית הדין שבארץ ישראל, לקבוע כל חודש את היום בו יחול ראש החודש על פי עדות ראייה של מולד הלבנה. מצוות קידוש החודש היא מצווה יסודית לקביעת לוח השנה העברי, מאחר שעל פי קביעת ראש החודש נקבעים תאריכי חגי ומועדי ישראל. מצווה זו נאמרה למשה ואהרן עוד טרם יציאת מצרים: כאשר נצטוו על ידי אלוקים להודיע לבני ישראל על קביעת החודש "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." היא נחשבת למצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל, וכך פותח רש"י את פירושו לתורה: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל." ...

מצות קידוש החודש אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת, אלא מצוה זו מסורה לבית-דין. ומנין שבבית דין תלוי הדבר? מבואר בגמרא מסכת ראש השנה כד עמוד א שנאמר: "וידבר משה את מֹעדי ה'" מכאן שראש בית דין אומר מקודש וכו', ומכל מקום אין בית דין עושה כן אלא כשיהיה להם רשות כל ישראל והסכמה של כולם. כאמור מצוות קידוש החודש, מוטלת על בית דין לקבוע את היום בו יחול ראש החודש. על מנת לקבוע את היום בו יחול ראש החודש, היה צורך לדעת באיזה יום היה 'מולד הירח' - שפירושו מתי הירח נראה לראשונה לאחר שנעלם בסוף החודש. לצורך כך, היו מגיעים לבית הדין עדים שראו את הלבנה, לאחר שבית דין חקרו ומצאו שדבריהם אכן נכונים הכריזו בית דין, על אותו יום כראש החודש הבא. לדוגמה כאשר ביום ה-30 של החודש הגיעו עדים שראו את הלבנה, קבעו בית דין את יום ראש החודש לאותו היום, ונמצא שהחודש הקודם היה חודש חסר של 29 יום. אך כאשר לא הגיעו עדים שראו את החודש עד היום ה-31, (משקיעת החמה של היום 30 נחשב כיום הבא) אזי נקבע היום 31 לראש חודש והחודש שקדם לו היה חודש מלא בן 30 יום, ובלשון חז"ל נקרא 'חודש מעובר'. אפילו אם לא הגיעו עדים כלל ביום ה-31 נקבע יום זה לראש חודש, מאחר שאין חודש יותר על 30 יום.