"וכי ימוך אחיך" – מדוע עברה התורה ללשון יחיד, "והשיגה ידו ונגאל", וסמיכות פרשת ערכין לתוכחה

וכי ימוך אחיך עמך והחזקת בו (כה לה)

מעיר על כך הרב משה אלשיך זצ"ל. בכל הפסוקים הקודמים בפרשה זו דיברה התורה בלשון רבים: "וקדשתם את שנת ה-50 שנה, וקראתם דרור בארץ, יובל היא תהיה לכם, לא תזרעו, ולא תקצרו וכו'". ומדוע עבר ללשון יחיד: "כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו"? ומסבירים: בשעה שעני זקוק לעזרה פונה אליך, אל תתן לו כתובות של עשיר זה או נדיב אחר, אלא "נתון תתן לו", חובה עליך לעזור לו כפי יכולתך. (צפיחית בדב"ש)

ואיש כי לא יהיה לו גואל

ואיש כי לא יהיה לו גואל – והשיגה ידו ונגאל (כה כו)

כלומר, כל עוד האדם סומך ומצפה לעזרת הזולת, דודים, ידידים וכו', אזי לא תהיה לו גאולה עצמית, אך אם הוא עושה כל מאמץ לעזור לעצמו ולא סומך על אחרים – אזי הוא זוכה לעזרת הקב"ה ומצליח, וזוהי כוונת הפסוק, ואיש כי לא יהיה לו גואל – שאינו סומך על מישהו אחר – אזי – והשיגה ידו ונגאל. (צפיחית בדב"ש)

בערכך נפשות לה'

בערכך נפשות לה' (כז ב)

למה נסמכה פרשת ערכין לפרשת תוכחה? ללמדנו, שאם אחרי כל התוכחות שניתכו על ראשינו, אחרי כל היסורים והעינויים הנוראים שספגנו, עדיין אנו מחזיקים מעמד, ונשארנו יהודים נאמנים, אנו כדאיים להערכה, יש לנו ערך גדול. (אמרי חן)