"אחי הקטן טוביה" – כוחה של מילה טובה ומחמאה – סיפור

סיפור חיים על אדם מיוחד שחי בינינו. מדובר באחי הקטן. אני כותבת על "אחי הקטן טוביה" אני בת 75, וכל אח שהוא מתחת לגיל הזה נכנס להגדרה של "אחי הקטן".

הורי עלו לארץ בשנות החמישים עם חמישה ילדים, ועוד ארבעה נולדו כאן. היינו עניים וחסרי כל. התגוררנו במרכז הארץ, אבי לא התאקלם וממילא לא הצליח למצוא פרנסה, וחיינו בעוני אמיתי. המשפחה גדלה, תשעה בנים ובנות בלי עין הרע. אני הייתי השנייה.

טוביה נולד פג, בזמנים שבהם רוב הפגים לא היו שורדים, ואלה שכן, סבלו מבעיות התפתחות. הוא היה איטי יותר, נולד בזמנים שעדיין לא קטלגו ילדים בכל מיני שמות. אבל אנחנו ידענו שהוא איטי, וככל שגדל יכולנו לראות את הקשיים שלו.

בבית הספר לא היה מפריע ולא לומד. החברים אהבו אותו. והיו משתפים אותו בדרכם: היה רץ להביא להם את הכדורים, והיו משבחים אותו, לא כניצול אלא כשיתוף; ונותנים לו להיות בחברתם.

כשסיים את בית הספר, נפרדו רוב החברים והלכו לישיבות טובות. הוא לא הצליח להתקבל לשום מקום ונשאר בבית. היה עוזר לנו בעבודות הבית, לאבא שלי בקניות, לאמא שלי בבישולים, ובין לבין היה משוחח איתנו, מתעניין ובעיקר מחמיא. הוא היה עושה זאת בדרך כל כך מופלאה.

נהג המונית

באחד הימים כשהיה בן 16, הלכתי עם טוביה לקניות בשוק. העמסנו סלים בכל טוב, וכשסיימנו את הקנייה נוכחנו לדעת שהחמצנו את האוטובוס האחרון. טוביה שאל אותי: "אולי נשאר לך כסף עלינו לטקסי?" "טקסי" היה רק לעשירים, ואנחנו היינו רחוקים מזה. אבל הוא שכנע אותי שאבא לא יכעס ואם כן, הוא ייתן מדמי הכיס שלו. הסכמתי. עצרנו טקסי.

הנהג דיבר איתנו על כל מיני נושאים וכשהגענו אל היעד, אחי אמר לו: "אתה יודע, אתה נהגת ממש טוב". אמר הנהג. "אתה צוחק עלי?" "לא", "אתה באמת נוהג טוב, ראיתי איך אתה אוחז את ההגה ביד אחת ואיך תמרנת שם בין הרכב הכחול החונה למדרכה, אתה רואה שאני לא אומר סתם. אתה לא סתם נהג. אתה נהג אלוף". הנהג נראה כמו אחד שזכה זה עתה בפיס. "תשמע, בחור קטן, אני מסיע כל יום המון אנשים כבר עשר שנים. בחיים שלי לא אמרו לי מילה טובה על העבודה" "הם כנראה לא מבינים בנהיגה", ניחם אותו טוביה. שאלתי אותו: "אדוני, כמה צריך לשלם?". הוא חשב רגע ואז נמלך בדעתו ואמר: "לא צריך. הבחור המתוק הזה מוצא חן בעיני, הנסיעה בקשיש".

"מאכער"

עברו מספר שנים. כמה מאתנו התחתנו, ובסוף גם טוביה מצא את השידוך שלו, אישה טובה וחכמה, יותר פלפלית ממנו, עם בעיה קטנה. הזוגיות שלהם הייתה משהו שכולנו התפעלנו ממנה. שניהם היו מסורים אחד לשני בצורה שלא תיאמן.

שנים אחדות טוביה לא עבד, אך דאג לצרכי הבית. לאוכל ובגדים, בני אדם שנתקלו במילותיו הנעימות ובמחמאותיו פשוט דאגו לרווחת משפחתו.

עם ילדיו הצליח מאד, בין השאר משום שהיו לו קשרים עם המורים. הוא היה עושה כזה פרסום לכל מורה, טורח ללכת למנהל ולספר בשבחו, מתעכב עם האנשים שהתפללו איתו במניין, עם השכנים, עם ההורים עם ילדיו, ואתנו האחים. ומתייחס לכל ילד וילד, איזה פדגוג ואיש חינוך הוא. טוביה באמת האמין בזה, ואתם יודעים מדוע, כי זה מה שהם הפכו להיות אחרי שטוביה הילל אותם כל כך. כשאתה יודע שמישהו תולה בך כל כך הרבה תקוות – אתה לא מאכזב אותו. כולם נתנו לטוביה את כל מה שיכלו, והתוצאה היא שהילדים שלו תמיד שגשגו והצליחו, בין אם בכישרון הטבעי שלהם ובין אם עקב ההשקעה שהשקיעו בהם מוריהם, שרצו להיות ראויים למחמאות של טוביה. טוביה היה מאיר את חיי האנשים, גם אם היו אלה חיים פשוטים.

עם השנים החל טוביה להתפרנס. תיווך עובדים למוסדות, ספקים למשרדים, עיתונים לפרסום, מפרסמים למוצרים בזול ועוד. פשוט הכיר עשרות אלפי אנשים, וידע מה כל אחד מהם עושה וכמה טוב מה שהוא עושה, מתווך דירות ומשבח את הדירה וגורם לחשק לרכוש אותה, והיה עושה זאת בדירות, במשרות, בבתי עסק ובעיקר באנשים.

ואשתו בחכמתה הייתה חכמה מספיק כדי לא לפגוע בתום ובטוהר של טוביה, לכן ניהלה את כל העניין מהבית, והייתה מתעניינת במעשי בעלה.

מבלי ששמנו לב, טוביה נהיה עשיר ובעל נכסים. אשתו אשת החיל, ידעה לחסוך כל פרוטה ולרכוש נכסים בפרוטות, לשפץ אותם באמצעות צי של בעלי מלאכה שאהבו את טוביה, והיו עושים זאת בחינם.

הנה, מצאתי שם מדויק למקצועו של טוביה: "מאכער". טוביה היה מאכער שהקשרים שלו היו חובקי עולם. התינוק הפג, הילד החולמני, הבחור האיטי, עשה זאת; הצליח בחיים ובזכותו הפכה משפחתנו מענייה מרודה לאמידה.

כשאני חושבת על כך, הכל בגלל היכולת שלו להחמיא, לתת מילה טובה, לעשות טוב לאנשים.

"מי האיש החפץ חיים"

לפני מספר שנים חלה טוביה. הוא מעולם לא היה בריא. כנראה גופו החלש לא היה עמיד מספיק. אושפז לתקופה, ובמהלכה הצליח להקסים את כל צוות בית החולים, מהרופא הבכיר ביותר עד למנקה. כולם זכו ממנו ליחס, בכולם התעניין. את כולם שיבח והילל והאיר. מה שגרם לכולם לתת לו ובעצם לכל המחלקה יחס מסור ומיוחד במינו.

אחד הפרופסורים אמר: "האיש הזה שינה לנו את הצוות, וגרם לכולם להיות אכפתיים ולשמוח בעבודתנו".

לאחר מחלה לא ארוכה נפטר, והוא בן 66. בשעותיו האחרונות היה מוקף בבני משפחתו, באחיו ובאחיותיו, וכולנו שרנו לו את השיר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".

זה הסיפור על אחי טוביה, שלכמותו החיים אינם מאירים פנים, אך בשל יכולתו ליצור מציאות של טוב, להאיר על בני האדם – הם החזירו לו מאורם וכך הוא גבר על חסרונותיו ועל קשייו והצליח להקים דור ישרים מבורך, להצליח ולשגשג.

אני חושבת על היכולת הזו, האם עינינו עיוורות מלהבין שלתת זה בסוף לקבל, שהיכולת להחמיא משנה את העולם לטובה, גם את העולם שלך? מדוע איננו יודעים מה מילה טובה יכולה לעשות, מה משפט טוב ומה נאום שלם של שבח מסוגל לחולל לזולת, ובסופו של דבר לכולנו?! (אחד הספרים)