"מדבר יוסי, החתן שלכם" – החתן שלא עזב את כלתו החולה – סיפור

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' (ו ה)

סיפור

יוסי אלתר, בחור כשרוני ונמרץ, כבר 7 שנים מחפש אחר אבידתו, הכלה המיועדת. תפילות רבות עתרו הוריו שציפו בכליון עיניים שבנם האחרון, 'הקטן בילדים', יקים את ביתו כפי שזכו שאר אחיו ואחיותיו.

לבסוף זכה יוסי להכיר את כלתו, ממש כפי שחיפש. הבחורה, שרי שמה, בוגרת סמינר, בעלת מידות נעלות, צנועה וחסודה והיא התאימה לתואר 'אשת חיל' שחיפש שנים. סוף סוף הוא חש שהקב"ה בחר לו את הכלה שחיפש. ה'ווארט' נסגר במהרה ומכאן לחתונה סלולה הייתה הדרך.

לאחר כמה ימים, בשעות הערב, מקבל אביו של יוסי שיחת טלפון שהקפיאה את דמו. מעברו השני של הקו היה אבי הכלה שהודיע שבתו עברה לאחרונה סדרת בדיקות והתברר שהיא בוודאות חולה במחלה הנוראה, ה"י. אנו לא רוצים להעמיד את בנכם החתן היקר במצב עדין ולא נעים. אנו מרשים לבנכם לעזוב את השידוך אמר אבי הכלה בגרון נשנק.

אבל יוסי, החביב והמוותר תמיד – עמד כצור חלמיש מול כולם. 'אמא, קשה לי לראות בצערך. אנא, שמרי על הדמעות הללו והתפללי עליה.' 'אני ודאי שמתפללת, אבל אתה תעזוב את השידוך!' 'אני לא יכול, אמא.' 'אתה יכול, אפילו הרב אמר.' כאן תמיד נעצר הויכוח. יוסי ידע לדייק: "הרב אמר שאני יכול, הוא לא אמר שאני מוכרח." והוא צדק. לילה אחד עשה יוסי מעשה והוא עצמו התקשר אל המחותנים השבורים. 'מדבר יוסי, החתן שלכם.' אמר ולא הוסיף.

זה היה מספיק לגרום לאביה של שרי הכלה, לפרוץ מיד בבכי נרגש. יוסי, החתן שלהם, החתן שנשאר שלהם... האם יש מילים מאירות ויפות יותר?

לפני הניתוח

מיד לאחר השיחה האב נסע לבית הרפואה, שם עומדת שרי לעבור ניתוח גורלי. הוא חייב לדבר איתה לפני שתורדם.

'אנחנו ממש עכשיו עומדים להרדים אותה, אדוני, אי אפשר להיכנס!' אמר לו הרופא הראשי. גם אשתו טרוטת העיניים לא הבינה מה פתאום בעלה מופיע בחדר הניתוח. 'אבל אמרת שתישאר בבית ותארגן עם כל הילדים תפילה. אנחנו צריכים הרבה תפילות. אוי..'

'ד"ר, אני צריך לומר לשרי מספר מילים,' רעד קולו של האב – 'אני מוכרח! המילים האלה יתנו לה כוח'. לבסוף הסכימו הרופאים. והאב הוכנס לחדר וראה את בתו הכלה, הנערה שלפני זמן קצר נצצו עיניה ככוכבי השמים.

'שרי'לה שלי, בתי הגדולה,' – אמר לה האב בקול מרוסק – 'את תהיי בריאה. את... תעמדי מתחת לחופה עוד מעט!' 'אני לא, אבא.' אמרה שרי בעיניים כבויות. מי ירצה להתחתן עם בחורה חולה במחלה שעזבה שידוך, אהמממ... גם אם אהיה בריאה?!'

'החתן שלך', 'יוסי...' החל אביה לדמוע – יוסי התקשר עכשיו. הוא לא עוזב אותך!'

הרופאים התקרבו, שרי הובלה לתוככי חדר הניתוח, הדלת נסגרה בעדו של אביה ושערי רחמים נפתחו ברחמים.

באותן דקות גורליות של הניתוח היו ההורים שהעתירו תפילה, האחים והאחיות של שרי, חברות המומות, מורות דאוגות, שכנים כואבים וכמובן החתן יוסי בודד במערכה, החתן שנשאר חתן בימי צרה אלה כמו בימי השמחה שקדמו להם.

הניתוח לא הצליח.

שרי עברה תקופת התאוששות לא קלה לקראת הניתוח הבא. היו ימים קשים מנשוא בהם ריחפה שרי בת השמונה-עשרה וחודשיים בין שני העולמות. היו כמה רגעים נוראים בהם לא ידע אביה לאן יוביל את בתו היקרה, בכורתו, לחופה או שמא ל... אבל תמיד. כשנפקחו עיניה, נותר בהן כוכב אחד נוצץ – החתונה שמחכה מעבר לאופק, גם אם התאריך נדחה ונדחה.

החופה

שנה וחצי לאחר האירוסין עמדו שרי ויוסי תחת החופה. כל מי שהכיר את הסיפור התרגש עד דמעות כאשר ראה את יוסי עונד את הטבעת לכלתו ואומר לה בקול רוטט מהתרגשות ושמחה: "הרי את מקודשת לי..." וכולם עונים לו במקהלה בקול רם: מקודשת! מקודשת!"

הוי, איזו חופה שמחה ומרגשת זו הייתה, אך בקהל נשמעו ליחשושים בנוסח 'מי יודע כמה זמן היא תחיה... מסכנה, היא חולה עדיין למה הוא התחתן איתה בכל זאת... מסכן החתן, הוא לא יודע מה יהיה עוד כמה חודשים...'

אבי הכלה מחבק את יוסי חיבוק מלטף ואוהב ושתי האמהות מתחבקות ברגש זו עם זו. רק הם יודעים איזו הקרבה הקריב יוסי למען בתם. מי היה מוכן לקחת סיכון ולקחת כלה שהרופאים אמרו בבירור להוריה שהיא לא תחזיק עוד זמן רב, יותר מזה, הרופא הבכיר אמר לאביה: "אם יהיה נס תוכלו לראות נכדים מבתכם. צריך כאן נס גדול מאוד כדי שהיא בכלל תלד אחרי כל ההקרנות והתרופות הכימיות..." הייתה זו החתונה המדוברת ביותר בכל העיר.

דירת הדמים

יום אחד הבחין יוסי כי שרי לא יוצאת עוד לטיפולים ולא לוקחת את הויטמינים. "מה קרה?" התעניין בדאגה. 'זה פשוט, יוסי.' השפילה שרי את עיניה 'אמרתי להוריי שאנחנו מסתדרים, אני לא מסוגלת לקחת מהם את טיפת דמם האחרונה. הם לא יכולים לשלם עלי את הסכום הזה כל חודש. אחרי הכל, החובות גדולים...' "החובות?" – נבהל יוסי. החובות... היתה שתיקה. יוסי לא ידע איך להמשיך. "בעוד חודשיים נעבור לדירה החדשה שלנו". אמרה שרי בשקט. "זו תהיה דירה נאה וטובה במרכז העיר, סמוך להוריך". יוסי לא ידע את נפשו. על מה היא מדברת, למען ה'? "אה... אתה לא יודע?!" – נדהמה שרי. יוסי לא ידע.

פתאום נודעו לו דברים חדשים. משפחתו ניסתה למנוע מהשידוך להיות שריר וקיים, כבר ידעו שמחלתה לא פשוטה, וההורים מוחלים אם יוסי ירצה לעזוב את השידוך. גם אביה אמר שהרשות נתונה בידו אבל יוסי לא רצה לשמוע על ניתוק.

"ואז..." נשנק קולה של שרי – "רק אחרי שהבראתי שמעתי על המהלך הזה. הורי החליטו למשכן את הבית הקטן שלהם בידיעה שיתכן וישארו בלי בית". "אבל למה?" "כי ההורים שלי חשבו שאם יציעו דירה, יקל על ההורים שלך לקבל אותי אף במצבי הלא פשוט".

יוסי הודיע עוד באותו היום שהוא אינו מעוניין ב"דירת הדמים" הזו. לא! לא! לא! הזוג המשיך לגור בדירתם השכורה. יוסי למד בכולל ושרי עבדה כגננת, וב"ה, חייהם התנהלו על מי מנוחות למרות הטיפולים הלא קלים שהמשיכה שרי לקבל.

התפילה

את הפרק "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" בתהילים הייתה שרי נוהגת לומר לעיתים תכופות ותמיד עיניה היו זולגות דמעות חמות כשהייתה מגיעה לפסוק במזמור כ"ג האומר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". היא תמיד ידעה שהקב"ה לא יעזוב אותה וזה נתן לה את הכוח הנפשי והפיזי להחזיק מעמד ברגעים קשים.

שרי לא ביקשה מהקב"ה רק בזמן הטיפולים המייסרים אלא תמיד הוסיפה וביקשה: "ריבונו-של-עולם! אני רוצה להיות אם כמו גיסותיי ואחיותיי. אני מייחלת לשמוע את המילה 'אמא'..."

הקב"ה היושב במרומים שומע את תפילותיה ותחנוניה של שרי וב"ה לאחר זמן היא מתבשרת בשורות טובות ולאחר כמה שנות נישואין הם חובקים בן זכר, בריא ושלם.

הוריו של יוסי בכו כמו ילדים, ותעל השמחה עד לב השמים... האפשר לתאר אושר עילאי במילים? האפשר לצייר כוכבים של אור מרקדים בעיניים בלב, בכל נים ונים? אי אפשר!

אסירי תודה לא-לוקים היו ההורים הטריים. הם ידעו שלעולם לא ישכחו את הרגע הקסום הזה שבו קיבלו מתנת חסד מן השמיים, חבילה עטופה של שיר ושבח לה'.

אפשר לשאוב ממעשה זה כוחות נפש לאותם הנמצאים במצב של יאוש חסר תקנה, ללא כל תקווה. תמיד כדאי לדעת שיש הקב"ה היושב במרומים והוא מצפה רק ל... תפילותינו. (ברכת דוד)