גופת הגאון רבי עובדיה סומך שנמצאה שלמה אחרי שמונים וארבעה ימים – סיפור מבגדאד

ורימה לא היתה בו (טז כד)

סיפור

ומעשה שהיה בדורות האחרונים, בהגאון רבי עובדיה סומך זצוק"ל בעל זבחי צדק, שהרביץ תורה בעיר בגדאד, וכל גדולי הרבנים של בגדאד בדור האחרון הם תלמידיו.

בליל שבת י"ח אלול בשנת התרמ"ט נתבקש הצדיק לישיבה של מעלה, ובאותו הזמן היתה מגיפת דבר בבגדאד, וגזרו השלטונות שלא לקבור את המתים בבית הקברות הרגיל הסמוך לעיר, אלא יקברו אותם הרחק מן העיר, אז פנו גדולי הקהל וביניהם הגאון רבי אברהם הלל זצ"ל, והגאון רבי ששון סמוחה זצ"ל אל מושל בגדאד, כי ירשה להם לקבור את רבם הגאון בחצר של קבר יהושע הכהן הגדול הנמצא מעבר השני של הנהר חידקל, ונתן להם המושל רשיון על זה בכתב ידו ובחתימתו.

במוצאי שבת י"ט באלול נערכה הלוייתו של הגאון רבי עובדיה סומך, עם אלפים מהקהל של בגדאד שליווהו אל מקום מנוחתו, וכשהגיעו אל מקום קבורתו, בא ראש העיר של המקום שנקרא בשם עבדללה זיבג – שר"י, ויחד עם אנשיו מנעו מן החברא קדישא לקבור את הצדיק בחצר קבורתו של יהושע כהן גדול, באומרם שזהו מקום קדוש למוסלמים, וע"כ אסור לקבור שם יהודים, וסגרו את שער החצר במפתח שבידיהם, אנשי החברא קדישא בצר להם פנו אל מפקד הפרשים שהיה בעיר איסמעיל אפנדי, והראו לו את הרשיון הקבורה המצוי בידיהם מאת מושל בגדאד, הלה בראותו זאת פנה ולקח עימו אנשי צבא ופרשים ובא לעזרת אנשי החברא קדישא, ואז קמו ששה אנשים יהודים גברתנים, ועלו איש על כתפי רעהו עד הגיעם לראש החומה שמסביב לחצר קבר יהושע כהן גדול, ומשם קפצו לתוך החצר ופתחו את השער מבפנים, ואנשי החברא קדישא נכנסו בזריזות וקברו את הצדיק.

עלילת השקר

והנה באו שוב אנשיו של עבדללה זיבג שר"י, ויתנפלו על היהודים המלווים את הנפטר הגדול אולם היהודים השיבו להם מנה אחת אפים, וכל היהודים חזרו לביתם לשלום, למחרת כשהלכו היהודים למושל להתלונן על ראש העיר ואנשיו, מצאו שכבר הקדימו אותם אויביהם והעידו נגדם עדות שקר באומרם שהיהודים קברו את המת במסגד שלהם, וכן לא יעשה.

המושל שהיה צורר יהודים קיבל את עדותם ללא חקירה ודרישה, ומיד ציוה לאסור את כל ראשי הקהילה היהודית, בשעה שהובלו ראשי הקהילה והרבנים אל בית הסוהר, הטיל המושל צו צנזורה חמור ששום מברק או מכתב לא יצא מחוץ לבגדאד, אולם הגביר יהודה זלוף ז"ל קינא קנאת ה' ונסע לעיר מוצול, ומשם חידש את ההתקפות ומחאות היהודים במברקים ובמכתבים למשפחת ששון בלונדון, ובמיוחד אל הגב' החכמה פלורה ששון ז"ל, והם התגברו כאריות לעמוד בפרץ, ובהשפעתם הכבירה על בית המלכות בלונדון, נשלחה התראה חריפה לשולטן העריץ עבד אל-חמיד, לאמר: אם לא יחוש לעזרת היהודים בבגדאד מיד צריהם המוסלמים, הרי שממשלת בריטניה תהיה מוכרחת להתערב ולצאת לעזרתם.

השולטן חרה אפו על יהודי בגדאד שפנו לממשלה זרה, ואז קרא את החכם באשי של בגדאד, הוא הגאון רבי אלישע דנגור זצ"ל בעל גדולת אלישע, לתת לו דין וחשבון על הנעשה בבגדאד, אך הרב השיב לו במברק: אילו העזתי לספר דברים כהווייתם, אחת דתי לצלוע גם על ירכי השניה (הרב היה צולע על ירכו האחת) ורצה הרב לרמוז בזה כי לא ניתנה לו רשות לדבר באופן חופשי.

השולטן בהבינו את חומרת המצב, נתן פקודה להדיח את מושל העיר בגדאד, ולמנות במקומו באופן זמני את מפקד הצבא, ולשחרר את כל האסירים היהודים לפייס בזה את דעתם של היהודים, אך מאידך נתן צו להוציא את גופתו של הצדיק מקברו ולהעבירו לקבורה בבית הקברות הרגיל של בגדאד, וזאת כדי לפייס את דעתם של המוסלמים, והצו ניתן לשלושה חודשים אחר שנקבר הצדיק ונטמן בעפר.

פתיחת הקבר

בהגיע היום שבו קבע השולטן להוציא את גופת הצדיק מקברו, נהרו כל יהודי בגדאד עם מפקד הצבא ומפקד חיל הפרשים, והמשטרה אל קברו של הצדיק, גם רופאי הממשלה ומשרד הבריאות הוזעקו לבוא אל המקום עם סמים חריפים וריחניים להילחם נגד הסרחון שעלול היה להתפרץ מן הקבר, שהרי גופו של הצדיק נמצא שמונים וארבעה ימים.

אולם מה גדלה הפתעתם של כל הנוכחים מגדול ועד קטן בראותם אחר שנפתח הקבר, וגופת הצדיק נותרה שלימה בלי שום ריקבון ובלי ריח רע, כאילו שזה עתה הורדה אל הקבר, ונעשה קידוש שם שמים גדול.

מפקד הצבא ירד מסוסו, ופקד על כל הכבודה אשר ברגליו לעשות כמוהו, באומרו שבלויית איש מופת כזה אסור לרכוב על סוס, אלא כולם ילכו ברגליהם ללוותו, וכך ליוו האלפים את הגאון רבי עובדיה סומך זצוק"ל אל מקום קבורתו החדש בבית הקברות של בגדאד.

ומגידי אמת העידו שכמה מקציני הצבא הישמעאלים שהיו באותו מעמד וראו את המחזה הנפלא התגיירו, וקצין בכיר מהם נסע לצפת והתגייר שם הוא ואשתו, ובשנת התר"ס אפשר היה לפוגשו כגר צדק בשער שכם בירושלים. (ענף עץ אבות. ב ח)