"לא תשימון עליו נשך" – המלוה בריבית מפסיד, ותשובת רבי עקיבא איגר על דמי הקבורה

אם כסף תלוה את עמי... לא תשימון עליו נשך (כב כד)

בפסוק זה, התורה מצוה עלינו לא להלוות בריבית (עיין רש"י) ובאמת שאותם אלו המלווים בריבית עיקר הסיבה הגורמת להם להתעסק באיסור זה ולעבור עליו בשאת נפש, כיון שחושבים שמרויחים בכך ממון רב.

אולם המעיין בדברי חז"ל (ב"מ עה:) יווכח בבירור שההיפך הגמור הוא האמת, שיותר ממה שמרויחים הם מפסידים, ואדרבה לבסוף הם גם מפסידים את כל נכסיהם...

ועל כך האריך מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: בספרו 'ענף עץ אבות' ואף מביא על כך מעשה שהתרחש בעניין זה עם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל.

וכה דבריו של מרן רבינו על הנאמר במשנה באבות: 'נבהל להון איש רע', זה המלוה מעותיו ברבית, שנבהל להעשיר, ולא ידע כי חסר יבואנו, שמארה משתלחת בנכסיו. וכן אמרו בב"מ (עה:) 'מלווי ברבית יותר ממה שהם מרויחים, מפסידים'. וכן אמרו (שם עא.) "כל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטים". ואמרו עוד שם (עא.) שהמלוה בריבית כאילו כופר בא-להי ישראל. ע"ש.

סיפור

מעשה שאירע בעיר פוזנא, מת אחד מן היהודים העשירים בעיר, שבחייו לא נתן פרוטה אחת, לא לצדקה ולא לצרכי הקהילה, והיה מלוה ברבית קצוצה.

פרנסי הקהילה מצאו לגבות את חובם, ודרשו מבניו של העשיר אלפי זהובים עבור דמי קבורתו בבית הקברות של הקהילה.

הלכו בני היורשים וקבלו לפני מושל העיר על פרנסי הקהילה, שהם מפלים לרעה את אביהם.

המושל הזמין את הפרנסים ואת רבה של פוזנא הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, וביקש מהם לנמק את דרישת הפרנסים לסכום גדול של דמי הקבורה.

נענה רבי עקיבא ואמר, אדוני המושל, אנו היהודים מאמינים באמונה שלימה שיחיו המתים לעתיד לבוא, וכל אדם מישראל שנפטר לבית עולמו, הוא נקבר רק לזמן מוגבל, עד שיחיו המתים, אולם אדם זה שמת עכשיו, מלוה ברבית היה כל ימי חייו, ומסורת בידינו כי המלוה בריבית אינו קם בתחיית המתים, ונמצא קברו של זה קנוי לו לעולמי עולמים, ובדין הוא שישלמו דמים מרובים תמורת הקבר... [עיין ילקוט שמעוני (יחזקאל לז, רמז שעה) שבתחיית המתים שהחיה יחזקאל הנביא כולם חיו ועמדו על רגליהם, חוץ מאיש אחד, שאל הנביא רבון העולמים, מה טיבו של זה האיש, אמר לו, "בנשך נתן ותרבית לקח", וחי? לא יחיה! ע"כ. וע"ע בתוספות בבא מציעא (עא), ע"ש]

תשובתו של הרב מצאה חן בעיני המושל, והיורשים נאלצו לשלם דמי הקבורה כפי דרישתם של פרנסי הקהילה. (עוד יוסף חי, סוף פרשת משפטים, דף נח).