"והיא מרת נפש ותתפלל" – האישה שבכתה בהפטרת חנה בראש השנה ונפקדה

ביום ראש השנה קוראים על פקידת שרה, והפטרה על פקידת חנה, לומר שביום זה ניתן להפך את הדינים. שאם נקבע על האדם דבר מסויים ניתן להפכו לרחמים, וזה הזמן להתחנן ולבקש.

סיפור

בביתו של הרב מנחם שטיין בפתח תקוה, התגוררה במשך שנים נערה, שתלאות חייה ומשפחתה השבורה הביאו אותה לחפש קורת גג נעימה לראשה, והגיעה למשפחת שטיין. בני המשפחה קירבו אותה ודאגו לה, ובהגיע זמנה – היו שותפים פעילים בשמחת נישואיה והקמת ביתה החדש בעיר מרוחקת. במשך השנים, נשמר קשר טוב אך לא רציף עם אותה נערה שהייתה לאישה. הם ידעו כי היא מרוצה בביתה החדש ובעבודתה החדשה, והבינו כי היא מתמודדת עם קושי לזכות בילדים משלה. מרחוק, המשיכו להתעניין בנימוס בלי לגרום לה למבוכה, והבינו כי השנים חולפות ועוברות, אך ההמתנה נמשכת, והילדים מבוששים מלבוא ולשמח את הזוג הצעיר...

לימים, נודע גם כי שהתה במשך תקופה מסויימת בחו"ל, מנסה כל דרך טיפול אפשרית כדי להביא לישועתה, אך גם כאן הסתיימו הניסיונות במפח נפש קורע לב, ושבה לארץ מאוכזבת וכאובה. הרופאים המומחים הגדולים בעולם, רפו את ידיה, ואמרו שאין סיכוי... היה זה אחרי שמונה שנים של המתנה קשה. היא החליטה להתקשר לרב שטיין, לשפוך את לבה ואת כל כאבה ולבקש להיות מוזמנת לחוג את ראש השנה בביתם, כדי שתוכל להתרומם ולהתרגש בתפילות החג כראוי לתפילה ישיבתית בוערת. כמובן שהוזמנה, ובבוקרו של יום ראש השנה התייצבה האישה בעזרת הנשים שבישיבת 'אור ישראל' בפ"ת, כשעיניה כבר לחות מדמעות. 'היום, זה היום!' – הזכירה לעצמה, 'עכשיו הזמן לפעול!'

היכל הישיבה כבר היה מלא מפה לפה, והאוירה בו הייתה רצינית ומרוממת. כל מתפלל ומתפלל היה מרוכז במחזורו, עטוף בטליתו ועיניו עצומות בדבקות. התפילה החלה ונמשכה בהתרגשות רבה, וכבר הגיעו להפטרה, אז החל בעל הקורא לקרוא ברגש את ההפטרה הנקראת ביום הראשון של ראש השנה, ומספרת את סיפורה של חנה אשת אלקנה שציפתה לילדים במשך שנים ארוכות, וזכתה להיפקד בראש השנה.

האישה האזינה בקשב רב להפטרה, שמעה את ההתמודדות שלה מסופרת ברמה... ההמתנה הארוכה, שברון הלב, האכזבות הרבות... ולפתע – החל קול בכי חרישי עולה בעזרת הנשים, מלווה את הקריאה כמנגינה חרישית: "והיא מרת נפש ותתפלל... ובכה תבכה"... כאן פרצה האישה בבכי. נחילי דמעות שטפו את עיניה, קול התייפחויותיה הלך ועלה, עד שדמעות נקוו גם בעיני הסובבות אותה. בעל הקורא המשיך "אם ראה תראה בעני לאמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים"...

עכשיו כבר בכתה האישה בכי טהור ומלא, בסערת נפש שאין לתאר. היא חשה כי סיפור חייה עולה עכשיו, וכמו שגורל חנה הוכרע בראש השנה, גם היא יכולה להיפקד עכשיו ממש. ננסכה בה האמונה החזקה כי הסיכויים הטבעיים אינם משנים וקובעים, מה שיכריע מכאן ולהבא הוא רק מה שייקבע בראש השנה, וביום הזה צריכה לנקוש על שערי שמים בעקשנות, ולא להפסיק לבקש! כי כמו שחנה ואימותינו שרה ורחל נפקדו בראש השנה – כל אחד יכול!

במוצאי ראש השנה, נפרדה האישה ממארחיה בתודה, כשעיניה עדיין לחות ומצפות, ומבטיחה לעדכן. מכאן ואילך, לא עשתה דבר בנידון, לא התייעצויות, לא התרוצצויות, כלום. והאמת שכבר לא הייתה צריכה...

בתחילת חודש תמוז של אותה שנה, צלצל הטלפון בביתו של הרב שטיין. הרב לא הצליח לשמוע אף דיבור, רק קולות בכי, מעורבים זה בזה. אותו בכי מרגש ומצפה מראש השנה, היה לבכי מאושר ומודה, המתמזג בקול בכיו של תינוק רך!

כתשעה חודשים מראש השנה, נפקדה האישה. מחוץ לדרך הטבע, בלי שום הסתברות רפואית. כי כל ההערכות האלה היו נכונות, אבל רק עד ראש השנה. בראש השנה כל ההערכות נפתחות מחדש, וכל אחד יכול לזכות גם נגד כל הסיכויים. הוא שכתב המהרש"א, בטעם העניין שיהודי שלא ראה את חברו במשך 12 חודשים מברך 'ברוך מחיה המתים'. לא כי חברו הסתכן חלילה באסון, אלא כי במהלך 12 החודשים עבר ראש השנה, ובראש השנה מתחילה מערכת חיים חדשה, שאינה קשורה לשנה הקודמת.

את הסיפור מספר הרב שטיין בעצמו, ואפשר לשמוע זאת בקולו במערכת 'קול הלשון' (אוצר הסיפורים מועדים)