שליחות (א)

כה סיפר יהודי שנתנסה בנסיון 'צרת הבת':

"נכנסתי יחד עם נוות ביתי אל האדמו"ר הרה"ק רבי ישראל אברהם מסקולען זיע"א (נפטר תשע"ט) במעונו שבבורו-פארק, וסיפרתי לו על בתנו שירדה מדחי אל דחי, ועל שאנו עושים ככל אשר לאל ידינו כדי לעצור את התדרדרותה. אמרתי לו שאין אנו יכולים לסבול עוד צער זה, בראותנו שכל השתדלותנו יורדת לטמיון ונפש בתנו הולכת לאבדון ר"ל. האדמו"ר ליטף את ידי בכל אותה עת שדיברתי, דמעות זלגו מעיניו, אך פניו צהלו. אחר כך שאלה אשתי: "מדוע דווקא אנחנו? מה הקב"ה רוצה מאתנו? למה נתן לנו בת כזו? למה סבב לנו לעבור שבעה מדורי גהינום? הלא הם יסורי הנפש הקשים ביותר שיכולים לעבור על אב ואם!

אנחנו מקבלים זאת באהבה, אבל יחד עם כן רצוננו להבין למה??".

האדמו"ר שתק והאזין, ואחר פתח ואמר: "הקב"ה יודע את מי לבחור לתפקיד זה. הביטו נא! הנשמות באות לעולם בשביל תפקיד שאינו מוכר לנו. זה דבר טמיר ונעלם. אלו חשבונות שמימיים שהקב"ה חפץ בהם. אלו הניסיונות האחרונים בטרם ביאת המשיח. אף פעם לא היתה לישראל מציאות כזו.

אלפי ילדים מהבתים הטובים ביותר, אשר גדלו אצל הורים שנתנו להם כל מה שהם זקוקים לו -נופלים. אבל אנו מאמינים שאם הקב"ה עשה כן, יש לכך חשבון מדוקדק ותכלית ברורה, כי נסתרות דרכי ה' ואין אנו מבינים אותן!".

והוסיף: "יתכן מאוד שהנחת רוח שנשמות אלו הנמצאות בעמקי תהום עושות להשם יתברך כשהם מוציאים אנחה או אפילו רק מחשבים מחשבה לכבוד ה', עולה על הנחת רוח שאנו עושים לו על ידי תפילת נעילה ואכילת מצה! אך אין הקב"ה נותן אימון בכל אחד, ולכן קודם ירידת נשמה כזו לעולם, הקב"ה בוחר בדיוק רב הורים נאמנים, ורק הורים כאלו שיוכלו ללוות אותה ולתמוך בה כראוי ולהחזיר לאחר זמן, ואשר יוכלו לסבול את כל הצער והכאב שיתעוררו בעקבותיה, רק להם הוא נותן פקדון זה.