״כימי צאתך מארץ מצרים״

אין צל של ספק, גדולי הדור אומרים זאת בפה מלא: אנו חיים על סף הגאולה השלימה. בכל יום אמורים אנו להתבשר עליה. ״פתאום יבוא אל היכלו״: קול שופרו של משיח ינסר בחלל העולם, בית המקדש ירד מן השמים, כלול בהדרו, הסדרים הישנים יתמוססו ויימוגו, והיה ה׳ למלך על כל הארץ!

סימנים אין ספור מעידים על כך שאנו דור אחרון לגלות המרה. הארץ השוממה, שבמשך אלפיים שנה לא הצליחה אומה להאחז בה, שבה וקולטת את בניה במאור פנים. ״ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא״ - ״ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה!״

כל כביש שנסלל, כל בנין שנבנה, סולל את הדרך. כאותה תכונה קדחתנית בעיר לפני הופעתו של המלך, כמירוק הבסיס לפני ביקורו של המצביא.

הניסים הפלאיים מצד אחד - ואין הכוונה רק להארת פנים כמו זו של מלחמת ששת הימים, אלא לנס הקיום המתמיד של ״כבשה אחת בין שבעים זאבים״, מול עולם אטום ולנוכח שכנים עוינים הזוממים להשמיד להרוג ולאבד. נס של רווחה יחסית בהעדר אוצרות טבע. כמו גם תנועת התשובה המתעצמת, כמו גם החזרת העטרה ליושנה.

ואנו עומדים ותוהים: אמנם כן, אמת ויציב. אבל כיצד - לצד שביבי האור - כיצד ניתן להתעלם מהאפילה המעובה, מהסיאוב הנורא, מהמתירנות הפושה, מהבורות הנוראה. מגלי ההסתה, מנחשולי המשטמה. מהנער ששרף ספר תנ״ך - מהנערים שעקרו מזוזות ושרפון - מבקבוק התבערה שהצית קרוואן לימוד על ספרי הקודש שבו. כל אלו הם קצה קרחון, והקרח קפוא כל כך, מעובה כל כך! איך תבוא כך הגאולה?

התהיה צודקת, ואף על פי כן. שהרי נאמר: ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. דהיינו, הגאולה הקרובה דומה לגאולת מצרים. וגם שם תמהו ישראל: ״בשעה שבא משה ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: משה רבינו, איך אנו נגאלים - וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו!״

והתמיהה רבה עוד יותר: הלא היה זה בחודש האחרון, לאחר תשע מכות, לאחר שראו את יד ה׳ ונפלאותיו. ולאחר כל אלו, התבוננו וראו שאין הדור זכאי. ולא זו בלבד, אלא שמצד אחד התעלו בהכרת אמונה, ובו בזמן נמשך הסחף, נמשכה ההדרדרות, שקעו במצולות החטא והניוון עד שירדו למ״ט שערי טומאה, ואלמלא נחלצו היו שוקעים חלילה בשער הנ' לאין תקומה!

איך נבין זאת? אבל אין זו שאלה. לא אז - ולא היום. היהודים, מאמינים בני מאמינים הם. לא המצרים, לא האשורים והבבלים, לא היוונים והרומיים, לא הקאדים והבישופים, אף לא הקומוניסטים וחברי הקיבוצים, לא יכבו את להט האמונה, לא יקפדו את זיק המורשת. יכולה הגחלת להסתר מתחת להררי אפר. אבל כשהאפר יוסר, וינפחו בה - תשתלהב ללהבה יוקדת. יכולים הם לטמא במעשים, להשחית ולסאב, לפתות ולהדיח - אבל אין להם גישה לפנימיות, לתוך, לגרעין הזהב. וכשם שגחלי הקטורת לא התיכו את ציפוי מזבח הזהב, כך אש התאוות אינה בוקעת לפנימיות לבו של היהודי!

משלו רבותינו משל למה הדבר דומה, לאדם שגנב תרנגול מחברו. לא רצה שיוכל לזהותו. מה עשה, מרט את זנבו, תלש את נוצות כנפיו, לא נחה דעתו עד שהתיז עליו צבע שחור. הלך עם המלקוח ברחוב, ופגש בבעליו. הכיר הלה את העוף, וקרא: ״גנב, השב לי את התרנגול!״

התמם הגנב ושאל: ״איך נראה התרנגול שלך? אם היה זנבו ארוך - הנה זה זנבו קצר. היה לבן - וזה שחור״... קרא בעל התרנגול: ״יכול אתה לשנותו ככל שתרצה. רק תשחררו מלפיתתך - ותראה איך ירוץ אלי!״ ואף אנו, במהרה בימינו, שקועים במה שהננו, מרוטים ומאופרים, רק נשמע קול שופרו של משיח, איך נרוץ לקראתו!