ויקרא ח, לא

וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי בַּשִׁילוּ יָת בִּסְרָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַמָן תֵּיכְלוּן יָתֵהּ וְיָת לַחְמָא דִי בְּסַל קוּרְבָּנַיָא כְּמָא דִי פַקֵדִית לְמֵימָר אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵהּ

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן וְלִבְנוֹי בְּשִׁילוּ יַת בְּשַר קוּרְבָּנַיָא בְּדוֹדְוָותַיָא בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא וְתַמָן תֵיכְלוּן יָתֵיהּ וְיַת לַחְמָא דִבְסַל קוּרְבָּנַיָא הֵי כְמָא דְפַקֵידִית לְמֵימָר אַהֲרן וּבְנוֹהִי יֵיכְלוּנֵיהּ

בשלו את הבשר. הם בעצמם כי ובשלת את בשרו בצווי:

כאשר צויתי. פרוש, על האכילה צוה כבר שיאכלוה, ועתה הוא מצוה על המקום. הא למדת: מצוה על האכילה, ומצוה על המקום, ואם ירצה שלא לאכל הרי זה בטל המצוה, ואם ירצה לאכל חוץ מהמקום הרי זה בטל המצוה. ואמרו לאמר, פרוש, לא שצוה מעצמו אלא ממה שנאמר לו מפי השכינה.

חסלת פרשת צו

בשלו את הבשר וגו׳. דהא דכתיב שם ובשלת את בשרו במקום קדוש משמעו בצווי כמו ושחטת וגו׳. ויש לשום לב למאי נצרך להזהירם ע״ז והלא ידעו מעצמם דנצרך לבשל וגם אינו מובן שלמצות אכילה סיים הכתוב כאשר צויתי לאמר אהרן ובניו יאכלוהו. היינו דכתיב ואכל אהרן וגו׳. וא״כ ה״ה בישול. אלא כונת הכתוב לומר דמצוה בהם יותר מבשלוחם. ופי׳ הכתוב דבאכילה לא הוצרך להזהיר בשעת מעשה שהרי כבר נצטוו ע״ז. אבל בישול הייתי אומר דכשם שאין מברכין ע״ז משום שאין זה גמר מצוה אלא שעת אכילה וכדאי׳ במנחות פ׳ התכלת דכל מצוה שאין בה הגמר אין מברכין וא״כ ס״ד שאין מצוה בבישולן ע״י עצמם מש״ה הזהיר משה בשלו את הבשר וגו׳. דמכ״מ יש מצוה בו יותר מבשלוחו אחר שנאמרה הכנה זו בפירוש: