ויקרא ז, לז

ולמלואים. ליום חנוך הכהנה:

דָא אוֹרַיְתָא לַעֲלָתָא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָּאתָא וְלַאֲשָׁמָא וּלְקוּרְבָּנַיָא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא

דָא אוֹרַיְיתָא לַעֲלָתָא דְאַתְיָא לְכַפָּרָא עַל הִרְהוּרֵי לִבָּא לְמִנְחָתָא וּלְחַטָאתָא וּלְאֲשָׁמָא וּלְאַשְׁלְמוּתָא וּלְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא

ולמלואים. ככתוב בפרשת ואתה תצוה:

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. לפי סדור הקרבנות בכתוב הזה תמצאם מסודרים בפרשיות, פרשת עולה ואח"כ פרשת מנחה, וכן כל השאר. ומה שהכניס מלואים בין אשם וזבח השלמים ואין בפרשיות הנזכרות קרבן מלואים, אם נאמר כי הכונה על מה שכתוב לפנים, קח את אהרן, שהיא פרשת מלואים, לא יהיה הסדור נכון. אבל הענין כי הזכיר למעלה מלואים, ובזה יבא הסדור על נכון שהרי אין קרבן מלואים קרבן מיוחד כחטאת ואשם וזולתם, אבל יש במלואים קרבנות רבים חטאת ועולה ושלמים, וזה לשון מלואים בלשון רבים, ובודאי אותן הקרבנות כבר הם נזכרים.

והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וידעת כי היה שם ה' נמחה על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ולפי שאהובה מדת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפלת שמונה עשרה במדת השלום, והוא ברכת המברך את עמו ישראל בשלום, וכן שלמה ע"ה חתם שיר השירים במדה הזאת שאמר אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ואמרו רז"ל אפילו העליונים צריכין שלום, שנאמר (איוב כ״ה:ב׳) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ודרשו רז"ל זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו', כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת. והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם. וכיוצא בזה אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש"י ועבודתו, ובזה יירש חיי העולם הבא. ומטעם זה תקנו ז"ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בוקר ובוקר, ואמרו על זה אמר הקב"ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני.

ובמדרש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת כאלו הקריב אשם ומלואים ושלמים.

ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה, ואלו הן, עולה, מנחה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח. וכבר ידעת כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג ואין השגה למעלה מתשעה ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד, והוא שאמרו בתורת כהנים שלא נמצא בתורה בענין הקרבנות לא אל ולא אלהים ולא אלהיך אלא ה' המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ועוד אמרו, אשה ריח ניחוח, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב בדברי הימים (ב ד) ועשר אמות קומתו. ומה שכתב בתורה ושלש אמות קומתו, מקום המערכה בלבד [משפת סובב ולמעלה], והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש ואסור לשנותו ממקומו לעולם, הוא שכתוב (שם א כב) וזה מזבח לעולה לישראל, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שזכרו רז"ל, אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו. נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות, ולפי שהמקום הזה מיוחד לכל חלקי הקרבנות שהן תשעה, תמצא בשלשת האבות שהם אברהם יצחק ויעקב שנרמזה מלת מקום תשע פעמים, בפרשת העקדה תמצא ארבעה פעמים מקום (בראשית כ״ב:ג׳) ויקם וילך אל המקום, וירא את המקום, ויבאו אל המקום, ויקרא אברהם שם המקום, זה אברהם ויצחק. ותמצא ביעקב (שם כח) ויפגע במקום, ויקח מאבני המקום, וישכב במקום, אכן יש ה' במקום, מה נורא המקום, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. ויפגע במקום אינו מן המנין, שאינו מדבר בדבר גופני אלא שפגע בשכינה, והנה הם בין כלם תשעה. וכשחרב בהמ"ק נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה (איכה ב׳:ט׳) טבעו בארץ שעריה, וטי"ת של טבעו היא זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים, ולהעדר הקרבנות שהם תשעה חלקים.

זאת התורה לעלה עור העולה.

ולמנחה הנותרת מן המנחה. ולחטאת ולאשם הבשר נאכל לכהנים.

ולמלואים אלעיל קאי אפרשת מלואים שבפרשת תצוה.

ולזבח השלמים החזה ושוק ולחמי תודה.

זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים. אמה שכבר פירש המלואים בפרשת ואתה תצוה קאי, וכל הפרשה דמלואים קאי אההיא דואתה תצוה:

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' במדרש גדולה תורה יותר מכל הקרבנות שנאמר זאת התורה וגו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה כאלו הקריב מנחה כאלו הקריב חטאת ואשם ומילואים וזבח השלמים:

זאת התורה לעלה. לא נודע כונת פסוק זה. ובתורת כהנים דרשו לומר לך, מה מלואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, אף כל נאמרו וכו׳. וכבר כתבתי במקומות אחרים (ריש פרשת משפטים) מה שיש להעיר בדבר זה. עוד דרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים; זבחים צז:) ללמד על הזבחים כלן שטעונין סכין כעולה, וללמד על שלמי צבור שנאכלין לזכרי כהונה כמנחה וכו׳. ובדרך רמז נראה על דרך אמרם במנחות (מנחות קי.): אמר ריש לקיש, מאי דכתיב ״זאת התורה״ וגו׳, כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב וכו׳ עד כאן, גם אנו נאמר בדרך זה.

וקודם אקדים דברי רז״ל, אנשי אמת שונים בש״ע נהורים, אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות: האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסבה ידועה לו, והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון, והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשוק, ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בלעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עקר, יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התקון, ויוציא מסמא״ל בלעו מפיו, ומפוצצו וממחה כחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז״ל (קדושין ל:): אם פגע וכו׳ אם אבן הוא נמוח ואם ברזל מתפוצץ.

ובפסוק זה גלה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעלה פרוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל, ב׳ למנחה תבה זו סובלת כמה פרושים וכלן צודקין: לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפרוש הוא סוד (חולין צא:) עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד (בראשית רבה פ״י) באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק יסוד עולם, והוא סוד (שיר השירים ב:ו) ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״, והבן:

לחטאת ולאשם. הם שני בחינות הברורין: האחד, חלקי הקדשה שירדו למטה ממדרגתם בתחלה בעולם התהו, כנגדם אמר ״לחטאת״. והשניה, חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו, כנגדם אמר לאשם, כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא ברור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אמרו ולמלואים – למלאותם במקומם. זה כנגד ניצוצות שירדו. וכנגד חלקי נשמות שאנס סמא״ל מאדם הראשון אמר ולזבח השלמים, על דרך אמרו (תהלים נ:כג) ״זבח תודה יכבדנני״, ודרשו זכרונם לברכה (סנהדרין מג:) זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו, ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו, כמעשה דוד שאמר (תהלים קט:כב) ״ולבי חלל בקרבי״, ודבר זה עושה פעלה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה, כאמרם (קדושין ל:): אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, וכן אמרו (שם): אמר הקדוש ברוך הוא: בראתי לכם יצר הרע, בראתי לו תבלין, שהיא התורה.

עוד ירמז באמרו ולזבח השלמים כי תכלית הברור יהיה באמצעות הזבח, דכתיב (ישעיהו לד:ו): ״כי זבח לה׳ בבצרה״, ואמרו זכרונם לברכה עתיד הקדוש ברוך הוא לשחט את השטן, ופרוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחיהו שהוא ניצוץ הקדשה, ובזה השלמים נשלמו כל הברורים. והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה ישג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ולזה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב) בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך: הקדוש ברוך הוא מצד אחד וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר לזבוח זבח ההוא, כי בכחם היה המשג. הא למדת ״זאת התורה״ לכל הדברים הנפלאים. לעלה למנחה כנגד העלאת השכינה ויחודה עם הקדוש ברוך הוא, לחטאת ולאשם לברר שתי בחינות הברורים שהם עקר העולם, ולמלואים ולזבח השלמים ליחד ניצוצות היורדות למלאותם במקומם, ולזבוח יצרו זביחה שאין אחריה קיום, גם יעמד חי לפני ה׳ לשלח יד במבקשי רעתו לזבוח זבח, ״והיה ה׳ למלך וגו׳ יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״, והוא אמרו ״השלמים״, פרוש, שנשלמו כל בחינות הקדשה ונתיחדו יחד.

ואמרו אשר צוה ה׳ וגו׳, חוזר לסבה שהיא התורה שהזכיר בראש הפסוק, כאלו אמר ״זאת התורה אשר צוה ה׳״ וגו׳, שצריכין ללמד התורה על מנת כן, לא לתכלית אחר זולתו. ואמרו ביום צותו, כי דבר זה נאמר להם במעמד הר סיני דכתיב ״במדבר סיני״. ואמר להקריב את קרבניהם, כאן רמז בתוספת באור מה שפרשתי, שמקריבין כל חלקי הקדשה שהם מיחסים לישראל, שהם הם הדרגת הקדשה, וכל חלקי הקדשה להם יתיחסו, ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדשה כנזכר למעלה.

ולמלואים. היינו תודה שנכלל בו לחם כמנחה ואכילת יום א׳ כמו קדק״ד. וה״ה כמלואים שנכלל בו עולה ושלמים כך נכלל בתודה מעלת קדק״ד ג״כ:

ש שכל מלוי יד בכל מקום אינה אלא לשון חינוך כדלעיל בפרשת תצוה: