ויקרא ז, כה

אֲרֵי כָל דְיֵכוּל תַּרְבָּא מִן בְּעִירָא דִי יִקָרְבוּן מִנַהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא דִי תֵיכוּל מֵעַמֵּיהּ

אֲרוּם כָּל דְיֵיכוֹל תְּרֵיב מִן בְּעִירָא דְמִתְכַּשְׁרָא לְמִיקְרַב מִנֵיהּ קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא דְיֵיכוֹל יַת תַּרְבָּא מֵעַמֵיהּ

כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה שהיא עצמה קרבן ולהוציא את החולין כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא (ויקרא ג׳:י״ז) סתם כל חלב ואין שם תנאי ושיור וגם כאן אסר תחלה כל חלב שור וכשב ועז ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב (ויקרא ז׳:כ״ד) ואינן קרבנות לשם ועוד שאמר שם (ויקרא ג׳:י״ז) חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ולא ימצא בכל עניני הקרבנות "בכל מושבותיכם" ובמתנות כהונה אמר (במדבר יח ח) "לחק עולם" פעמים רבות ולא הזכיר "בכל מושבותיכם" מפני שאין הקרבנות חקת עולם בכל מושבותינו רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה' ואל יעור עיניך המשתבש בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם (ויקרא כ״ג:י״ד) כי החדש אסור מן התורה בכל מקום (ערלה פ"ג מ"ט) כי אמר הכתוב שלא נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה ואם אין קרבן לא יאסר מכאן ואילך כי לא אמר "לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם" אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן כשתוכלו להביא אותו והוא טעם כדי שיהיה הקרבן מנחה חדשה ויתכן שיהיה "היום" נמשך עד עצם היום הזה עד יום הביאכם את קרבן אלהיכם והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה" מן המין הקרב כי כן נאמר בערכין (ויקרא כ״ז:ט׳) ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ופירושו בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה' וכך ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (שם פסוק יא) יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר לא יקריבו" ובין שיאמר בלשון יחיד "אשר יקריב" כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה וכן אמר (ויקרא י״א:ל״ט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה המין הנאכל לא שהיא עצמה תאכל ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקרבן ממינה לא מן המין שלא יתקרב ושמא יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו הוצרך להזכיר שיהא אסור וזהו שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ד) ואכול לא תאכלוהו שיהיו בכרת כשאר כל חלב כי כל המין הקרב יאסור ואפילו הנבלות והטרפות ממנו ואמר יעשה לכל מלאכה לומר שאין בו טומאת נבלות כי יאמר בנבלות ובנבלתם לא תגעו (שם פסוק ח) ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה ואם היה אסור החלב בקרבנות בלבד למה הוצרך לומר בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא (ג יז) וכבר צוה שיעלה על המזבח לריח ניחוח ואיך נאכל אשה ה' ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי הכליות מן הקרבנות ועוד למה הוצרך להזכיר (ויקרא ז׳:כ״ג) שור וכשב ועז כי בידוע שלא יביא קרבן אלא מהן וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין (דברים טו כג) רק את דמו לא תאכל ולא הזכיר החלב יגיעני המקום למקומו ואפרשנו:

מן הבהמה אשר יקריב - ממין אותה הבהמה אשה לה' - ואפילו חולין.

מן הבהמה אשר יקריב ממנה ממין אותה בהמה ואפילו היא חולין.

מן הבהמה. דרשו זכרונם לברכה בתורת כהנים לרבות כלאים מתיש ורחל או להפך, ומאמרו ״כל חלב״ רבה כוי שהוא הבא מתיש וצביה. ועין מה שכתבתי בחבורי פרי תאר על טור יורה דעה סימן ט״ז.

כל אוכל חלב. בתורת כהנים דרשו לרבות חלב בהמת חולין, שלא תטעה לומר ״אשר יקריב ממנה אשה לה׳״ אמר הכתוב דוקא חלב קדשים, תלמוד לומר ״כל חלב״, ורבוי זה אם אינו ענין לאוכלין תנהו ענין לנאכלין.

וקשה לי, איך נטעה לומר דוקא חלב קדשים, והלא אמר ״וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה״, אימורי קדשים מי מתרים להדיוט? והלא אמרו בכיצד צולין (פסחים פב.) נשחטה ונמצאת טרפה הרי זה תצא לבית השרפה, מדכתיב (ויקרא ו:כג) ״בקדש באש תשרף״, למד על כל פסולים שבקדש בשרפה. ואם כן, מאמרו ״וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה״ אתה יודע כי לא של קדשים לבד אסר הכתוב, ולא היה צריך לומר ״כל אכל״. ויש לומר דעיקר למוד התנא מ״כל אכל חלב״ הוא על חיוב כרת, וזולת ״כל״, הגם שהייתי למד מפסוק ״יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו״, הייתי אומר לאו דוקא, ולא כרת, ולא בא הכרת אלא על חלב קדשים.

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ואמרו שור כשב ועז, דרשו בתורת כהנים שבא למעט בהמה טמאה וחיה ועוף. ובחולין (דף קטז.) אמר ליה רב מרי לרב זביד: אי אליה אקרי חלב, תתסר באכילה? אמר ליה: עליך אמר קרא ״חלב שור וכשב ועז״ – דבר השוה בשור וכשב ועז, עד כאן. וקשה, והלא אצטריכו שור וכשב ועז למעט בהמה טמאה ועוף וחיה, שהיו באים בקל וחומר לאסור כאמור שם בתורת כהנים, תלמוד לומר ״שור וכשב ועז״. ואולי כי שלשה אלה ממועטים הם מאמרו ״אשר יקריב ממנה אשה לה׳״ – יצתה חיה, יצתה בהמה טמאה, יצא עוף שאין כלו נקרב. או שאחר שמעט הכתוב בהמה טמאה וחיה, הרי גלה הכתוב שאין לדון קל וחומר מדם, שהרי בהמה טמאה וחיה יוכיחו. וכן תמצא שכתב רש״י בחולין (דף קיז.) בפרוש המשנה שאמרה אינו נוהג אלא בטהורים – דכתיב ״אשר יקריב ממנה אשה לה׳״. ועין בפסוק שאחר זה.

מן הבהמה. דרשו בתורת כהנים להביא חולין בעלי מומין, שלא תאמר חולין דומיא דקדשים – תלמוד לומר ״מן הבהמה״ לרבות אפלו בעלי מומין. והגם שאסר הכתוב בפרוש חלב נבלה וטרפה הגם שאסורים למזבח, בשלמא טרפה נוכל לומר כדעת רמב״ם (איסורי מזבח פ״ב) שאין בה אסור למזבח מן התורה אלא משום (מלאכי א:ח) ״הקריבהו נא לפחתך״, והגם שבתורת כהנים (סימן א פ״ב) דרשו לאסור מן הכתוב – אינו אלא אסמכתא וכמו שכתב שם הכסף משנה, אלא נבלה פסול המזבח הוא, כי ״ושחט״ כתיב בכל הקרבנות. ויש לומר שלענין כרת מחזר התנא, וכמו שכתבתי למעלה.

אשר יקריב. אמרו בתורת כהנים: מה תלמוד לומר ״אשר יקריב״? חלב שכמותו כשר לקרב על גבי המזבח, יצא חלב דפנות שאין כשר לקרב, עד כאן. הנה לסברא זו שהוציא מעוט בהמה טמאה וחיה ועוף מאמרו ״שור וכשב ועז״, לא היה צריך לומר ״אשר יקריב״, והצרך למעט חלב דפנות.

וקשה לרב זביד שדרש ״שור וכשב ועז״ לאליה שמותרת, ו״אשר יקריב״ למעט בהמה טמאה וחיה ועוף, מנין להתיר חלב דפנות? גם לתנא שדרש ״שור וכשב ועז״ למעט טמאה וחיה ועוף, התר האליה מנא ליה? ויש לומר לרב זביד אמרו ״אשר יקריב״ ימעט בהמה חיה ועוף וכו׳ גם חלב דפנות, כי כל שאינו קרב לה׳ הרי הוא בכלל המעוט. ותנא דתורת כהנים גם כן ימעט גם כן מאמרו ״שור וכשב ועז״ את האליה, שאם לא בא הכתוב אלא לבהמה טמאה וחיה ועוף לא היה לו לומר אלא שור ושה, וכשנתמעט דבר שישנו באסור דם תו לא עבדינן קל וחומר, וכלום למה אצטריך למעט משום שהייתי דן קל וחומר מדם, במעוט אחד שיתמעט בהמה טמאה או חיה או עוף נסתר קל וחומר, ולא אצטריך אלא ללמד על האליה שאינה שוה בכלן שמותרת.

אלא שעדין אין הדעת מתישבת בזה, למה יחלוק רב זביד על תנא דתורת כהנים דממעט טמאה וחיה ועוף מ״שור וכשב ועז״ והוא ימעטם מ״אשר יקריב ממנה לה׳״? ועוד הרי התנא גלה דעתו כי אמרו ״אשר יקריב״ וגו׳ לא יספיק לדרוש ממנו למעט בהמה טמאה וחיה ועוף וחלב הדפנות ממה שחלקם לשני מעוטים. אשר על כן הנכון בעיני הוא כי גם לכולי עלמא מעוט בהמה טמאה חיה ועוף אינו אלא מאמרו ״שור וכשב ועז״, ודרשה זו היתה צודקת הגם שהיה אומר שור ושה, וממה שפרט כשב ועז למעט האליה, ואמרו ״אשר יקריב״ בא למעט חלב הדפנות, ולא כמו שפרש רש״י (חולין קיז.) שכתבתי למעלה.

כי כל וגו׳ אשר יקריב לה׳ וגו׳. שראוי להקריב לה׳ כמו לשון המקרא פ׳ ערכין ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳. וכ״כ הרמב״ן ז״ל ונתנה תורה טעם על איסור נבלה וטרפה ג״כ משום דבהיותה תמימה וראוי׳ להקריב ממנה ודאי נאסרה וחייב כרת והאיך נפקע ממנה האיסור במה שנטרפה או נתנבלה ג״כ: