ויקרא ז, כד

יעשה לכל מלאכה. בא ולמד על החלב שאינו מטמא טמאת נבלות:

ואכל לא תאכלהו. אמרה תורה יבוא אסור נבלה וטרפה ויחול על אסור חלב, שאם אכלו, יתחיב אף על לאו של נבלה, ולא תאמר אין אסור חל על אסור:

וּתְרַב נְבִילָא וּתְרַב תְּבִירָא יִתְעֲבֵד לְכָל עִבִדְתָּא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלוּנֵהּ

וּתְרֵיב חֵיוָא דִמְקַלְקְלָא בְּשַׁעַת נִיכְסְתָא וּדְמִיתְנַבְלָא בְּמוֹתָנָא וּתְרֵיב חֵיוָא תְבִירָא אֶפְשַׁר דְיִתְעֲבֵיד לְכָל עִיבִידְתָּא בְּרַם תְּרֵיב חֵיוָא דִמְכַשְׁרָא יִתְסַק עַל מַדְבְּחָא וּמֵיכַל לָא תֵיכְלוּנֵיהּ

ואכל לא תאכלהו. שלא תאמר: הבשר איתוסף בו אסורין שהי(ת)ה מותר ועתה נאסר, והחלב שהיה תחלה אסור באכילה, עתה יאסר בהנאה כשנעשה נבלה, לכך נאמר: יעשה מלאכה ואכל לא תאכלהו, מחמת שהוא נבלה, דאסור נבלה חל על אסור חלב. ולפי הפשט, לפי שאמר יעשה לכל מלאכה והייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאכלו, הואיל ואין נבלה וטרפה ראויות לקרבן ת"ל: ואכל לא תאכלהו, דלא בא להתירו כי אם בהנאה, כדפרישית, ורבותינו דרשו: יעשה לכל מלאכה, שאינו טמא משום נבלה כשאר הבשר, אלא טהור:

וחלב נבלה וחלב טרפה. הדרש ידוע. אכן לפי הפשט הוא תמוה דנבילה וטריפה גם הבשר אינו נאכל. ונראה דלפי הפשט קאי נבילה שהיא נחורה במדבר שהיו רשאים לאכול ומכ״מ אינה זבוחה ומיקרי נבילה טהורה אז. וטריפה ג״כ משמעו כאן מסוכנת וקרובה למות דזה לשון טריפה סתם כפרש״י חולין ל״ז א׳ ד״ה ודילמא. וכן בת״כ שמיני ס״פ י״ב תני׳ בלשון טריפה כשירה. פי׳ שנולד טרפות אבל היא כשרה שאינו משבעים טרפות והרי היא פסולה לקרבן כמו חולה וכשרה לאכול במדבר אפילו שחוטה כמש״כ התוס׳ יבמות דע״א א׳ מידי דהוי אצבי ואיל. מש״ה אמרה תורה דמכ״מ החלב אסור באכילה. וה״ה חולין בזה״ז אלא שהכתוב מדבר בזמן המדבר שלא נאכל בשר כשרה שחוטה אלא ע״י קרבן:

מ פירוש דאי להתיר הנאה כיון דנבלה הותרה מדכתיב לגר אשר בשעריך וגו' חלב נמי בכלל על כרחך בא שאינו מטמא טומאת נבילות ואפילו למשוח בו עורות קדשי בדק הבית משום הכי כתיב יעשה לכל מלאכה:

נ והוא הדין לאו של טרפה וצריכי לכתוב תרווייהו חלב נבילה וחלב טריפה דאי אשמעינן נבילה הוה אמינא נבילה הוא דאיסור חל על איסור משום דמטמא טומאה חמורה אבל טריפה לא ואי אשמעינן טריפה הוה אמינא טריפה הוא דאיסור חל על איסור משום דאיסורו מחיים אבל נבלה לא משום הכי צריכי תרווייהו: