ויקרא ה, יט

אשם הוא אשם אשם. הראשון כלו קמץ שהוא שם דבר, והאחרון חציו קמץ וחציו פתח שהוא לשון פעל ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא, כבר נדרש הוא בתורת כהנים אשם אשם, להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל (בן שתי שנים) שוה שתי סלעים יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע, תלמוד לומר הוא:

אֲשָׁמָא הוּא עַל חוֹבְתֵהּ דְהוּא חָב אֲשָׁמָא יְקָרֵב קֳדָם יְיָ

קוּרְבַּן אַשְׁמָא הוּא כָּל דְאִתְחַיֵיב לְקָרְבַּן אַשְׁמָא יַיְתֵי קוּרְבַּן לְאַשְׁמָא לִשְׁמֵיהּ דַיְיָ עַל חוֹבְתֵיהּ דְחָב

אשם אשם לה׳. הוא פירושו אשם הוא:

אשם הוא. אף על פי שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא, לא יחשוב החושב שמכניס בזה חולין לעזרה, כי אמנם הוא קרבן אשם על כל פנים, אף על פי שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק, והטעם הוא כי אשום אשם לה', כשלא נזהר בדבר עד שנפל בספק:

אשם אשם. פרש"י ז"ל להביא אשם שפחה חרופה שמביא איל בן שתי שנים. ותימה דודאי כל איל הנזכר בתורה הוא בן שתי שנים אלא אימא להביא אשם שפחה חרופה שמביא אשם בכסף שקלים והכי איתא בת"כ:

אשם אשם פירש״י להביא אשם שפחה חרופה שיהא איל בן שתי שנים. חז״ק דכיון שנקרא איל פשיטא שהוא בן שתי שנים ומה כח יש באשם מעילות מבשאר אשמות ועוד דקאמר לאלתר יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע ת״ל אשם הוא והיאך אתה יכול להרבות אשם מצורע הרי כתיב ביה כבש דמשמע בן שנתו לפיכך י״ל דגרסינן כפירש״י להביא אשם שפחה חרופה שהוא בן שני שקלים שלא מצינו בכל התורה כתיב שני שקלים אלא באשם מעילות והכי איתא בתו״כ מנין לאשם שפחה חרופה שלא יביא אלא בכסף שקלים ת״ל אשם אשם.

אשם הוא. פירש"י להביא אשם שפחה חרופה שהוא איל בן שתי שנים יכול שאני מרבה אשם נזיר וכו' ת"ל הוא. וא"ת פשיטא שכל איל הוא בן שתי שנים. וי"ל דהגירסא כך בת"כ אשם שפחה חרופה שהוא בן שני שקלים ולא פח' משא"כ בשאר אשמות:

אשם הוא. שהוא חייב לשלם כמו שהאדם חייב לשלם לחבירו הוא בעוה״ז כך אשם אשם לה׳. דהלוה מן המקום ב״ה כלוה מן האדם. וכדתנן באבות פרק ב׳ וע״ז נסלח בזה הקרבן. וקרוב להסביר טעם שהחמירה תורה בספק יותר מן הודאי ביוקר הקרבן. שהוא כמו כל חטא אשם שהוא קל מחטא שמביא חטאת ומכ״מ הקרבן ביוקר מחטאת והיינו משום דכל שעונשו קל בידי שמים נענש בעוה״ז אשר העונשין נוח הרבה לאדם מעונשי עוה״ב. וכל שהעונש בעוה״ז הקרבן ביוקר משבא לכפר על עונש הרוחני. ומש״ה ספק חלב דהקרבן בא רק לכפר כדי להגין מן היסורים ע״כ הקרבן עומד ביוקר:

ב ואם תאמר אימא איפכא אשם נזיר ואשם מצורע בן שתי סלעים ואשם שפחה חרופה אפילו בן סלע אחד כבר תירצו בתורת כהנים מרבה אני אשם שפחה שהוא איל דומיא דאשם תלוי ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שהוא כבש ולא איל. (גור אריה) בודאי טעות סופר הוא דלמה הוצרך קרא לכתוב שיהא אשם של שפחה חרופה של שתי שנים דהא איל כתיב ביה כמו כאן ומאי אולמא איל דהכא מאיל דשפחה חרופה ועוד דאמר יכול אפילו אשם נזיר ומצורע והיאך תיסק אדעתין לומר שיהא אשם נזיר ומצורע איל בן שתי שנים דהא כבש כתיב גבייהו. וכל מקום דכתיב עגל וכבש בני שנה הם. אלא צריך להיות שיהא איל שוה שתי סלעים דלא כתיב אצל שפחה חרופה בערכך שקלים אשמעינן כאן דבעינן שתי סלעים: