ויקרא ה, טו

כי תמעל מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שנוי, וכן הוא אומר (דה"א ה כה) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ, וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה יב) ומעלה בו מעל:

וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שנהנה מן ההקדש והיכן הזהר, נאמר כאן חטא ונאמר להלן חטא בתרומה (ויקרא כב ט) ולא ישאו עליו חטא, מה להלן הזהיר, אף כאן הזהיר. אי מה להלן לא הזהיר אלא על האוכל, אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל, תלמוד לומר תמעול מעל, רבה:

מקדשי ה'. המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים:

איל. לשון קשה, כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח, אף כאן קשה, בן שתי שנים:

בערכך כסף שקלים. שיהא שוה שתי סלעים:

אֱנַשׁ אֲרֵי יְשַׁקַר שְׁקַר וְיֵחוֹב בְּשָׁלוּ מִקוּדְשַׁיָא דַיְיָ וְיַיְתִי יָת אַשְׁמֵהּ קֳדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עָנָא בְּפֻרְסָנֵהּ כְּסַף סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לַאֲשָׁמָא

בַּר נַשׁ אֲרוּם יְשַׁקֵר שְׁקַר וְיֵיחוֹב בְּשָׁלוּ וְיִתְהֲנִי מִן קוּדְשַׁיָא דַיְיָ וְיַיְתֵי יַת קוּרְבַּן אַשְׁמֵיהּ לִקְדָם יְיָ דְכַר שְׁלִים מִן עֲנָא בְּעִילוּיָיהּ כְּסַף הֵי כִּדְמֵי הַיְנִית קוּדְשָׁא דְאִתְהֲנֵי סִילְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לְקָרְבַּן אֲשָׁמָא

והביא את אשמו לה' נקרא הקרבן הזה אשם כמו שאמר בשקל הקדש לאשם אבל והביא את אשמו לה' האמור למעלה (ויקרא ה׳:ו׳) בקרבן עולה ויורד טעמו והביא את קרבנו לה' כי הקרבן ההוא חטאת הוא כמו שאמר (שם) כשבה או שעירת עזים לחטאת ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם וכולן יבאו על חטא ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה כי יש חטאת זכר שעירים ופרים ואין לומר שיהא מפני חומר החטא כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו מלשון האשימם אלהים (תהלים ה יא) ויאשמו נאות מדבר וכן תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע יד א) וכן אשמים אנחנו (בראשית מב כא) נענשים וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז) והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם וכן אשם הנזיר אבל אשם מעילות אע"פ שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן אשם כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו כאשר יקרא מעילה וענין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת והנה הוא כבר שמם ואבד ויקרא קרבנו הראשון אשם שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו והצריכו איל בכסף שקלים ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו וזה טעם אשם הוא אשום אשם לה' (ויקרא ה׳:י״ט) יאמר כי הקרבן הזה אעפ"י שהוא בא על הספק אשם הוא כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות ואם אולי חטא לו יענישנו וכן מה שאמר למעלה (ויקרא ה׳:ו׳) והביא את אשמו בעבור כי מן הנזכרים מזידין כגון שבועת העדות יזכיר בו אשם והוא חטאת ועל דרך האמת עוד הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת והזכר יקרא אשם השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת:

תמעל מעל. דבר שנתכסה עליו מגזרת מעיל והטעם כי חטאת הוא בקדשי השם יביא איל שהוא שוה כסף שקלים ומעוט רבים שנים:

מקדשי ה' - נהנה מן הקדש וזהו אשם מעילות.

נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'. הקדים כאן בפרשת הקדש מעילה לחטא, ובפרשה פקדון ודברים שבין אדם לחבירו הקדים חטא למעילה, הוא שאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכן הזכיר כאן וחמישיתו, ובפרשת פקדון וחמישיתיו, והטעם בכל זה כי לשון מעילה הוא מזיד, כאמרו (עזרא ט׳:ב׳) ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה, ולשון חטא הוא השוגג מלשון (שופטים כ) ולא יחטיא, ולכך הקדים בהקדש שהוא מחקי הקב"ה מעילה לחטא, ושם הדבר שוגג ועל כן אמר לשון חטא שהוא השוגג, אבל בחקי הבריות בתביעות שבין אדם לחברו הקדים חטא למעילה ושם הדבר זדון, ולפיכך הזכיר מעילה באחרונה, וכל זה מחסדי הש"י כי החמיר יותר בחקי הבריות בין זה לזה יותר ממה שהחמיר בחקו יתברך.

והנה זה עקר גדול בלשון, והפרש עצום יש בין המלות בהקדמת המאוחר ובאחור המוקדם אע"פ שנראה שהכל אחד ואינו מעלה ומוריד, וכענין שכתוב (מלכים א כ׳:כ׳) תפשום חיים ואמר חיים תפשום, והוא מה שאמר בן הדד מלך ארם על העם שיצאו משומרון, אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, פירוש תפשום חיים תפשו אותם והניחו להם חיים, כלומר אל תהרגום, ופירוש חיים תפשום כי צוה להרגם ולתפוש חיותם מהם. ומצינו במקומות רבים שהקב"ה חזק משפט הנהגותיהן של בריות אשר בין זה לזה וחס על כבודם יותר מכבוד עצמו, שכן מצינו באברהם ע"ה (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור, יחס הנקמה לעצמו ית' ואמר אאור, ובכבוד עצמו אמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ולא אמר אקל. וכן בענין ירבעם כשהיה מקריב לע"ז לא יבשה ידו וכאשר הקל בכבוד הנביא ושלח ידו כנגדו יבשה ידו, הוא שכתוב (מלכים א י״ג:ד׳) וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח אליו ולא יכול להשיבה אליו. נמצאת למד שחס הקב"ה על כבוד נביאיו יותר מכבוד עצמו. וכן בענין החיל של מלך ארם לא הכו בסנורים בבואם כנגד הקב"ה כשהיו הולכים לבתי תועבותם לעבוד פסיליהם, וכשבאו כנגד אלישע לתפשו כתיב (מלכים ב ו׳:י״ח) ויכם בסנורים כדבר אלישע. ומה שכתוב וחמישיתיו בפרשת פקדון יש לפרש שאחר שחטא וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד והוסיף על חטאתו פשע שנשבע על זה לשקר, ראוי שיוסיף חמישיות הרבה. ודרשו רז"ל שאין הכונה לשלם חמישיות הרבה בבת אחת, אבל בא לומר שאם היה מסרב ולא רצה לתת החומש יתחייב לשלם חמישיות הרבה תחת הסרוב שלא רצה לשלם חומש אחד. ודרשו רז"ל נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', א"ר עקיבא מה ת"ל ומעלה מעל בה', לפי שכל מלוה ולוה אינן עושים אלא בעדים ובשטר, לפיכך כשהוא מכחש הוא מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד לחברו אינו רוצה שידע בו אדם אלא השלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש מכחש בשלישי שביניהם.

איל תמים קשה בן שתי שנים.

מקדשי ה׳. או קדשי בה״ב כולו לגבוה או קדשי קדשים שג״כ לע״ע כולו לה׳:

מן הצאן. פי׳ לא שמחויב לקנות איל בשני סלעים אלא מן הצאן שלו אע״ג שאין עומד אצלו בשני סלעים אבל רק בערכך כסף שקלים וגו׳ שיהא איל כזה נמכר בשוק בכסף שקלים:

ס כלומר ששינה אותו מקודש לחול אף על פי שלא נהנה ממנו כגון אם נתן גזבר מעות של הקדש לחבירו והלך חבירו והוציאן מרשות הקדש הגזבר מעל כדתנן במסכת מעילה פרק הנהנה. והגירסא הנכונה אין מעילה אלא שינוי ולא גרסינן בכל מקום ופירושו אין מעילה זו וכו':

ע פירוש דילפינן חטא חטא מתרומה בגזירה שוה נאמר כאן וחטאה בשגגה ונאמר בתרומה ולא תשאו עליו חטא וגו' מה חטא האמורה בתרומה שנהנה בה כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה שהוא נהנה באכילתה אף חטא הנאמר כאן שנהנה מן ההקדש ואפילו לא שינהו מרשות הקדש לרשות הדיוט ולא פגם בו כגון ששתה בכוס של זהב או שנתן טבעת של הקדש בידו ופירש וחטאה או חטאה כלומר ששינהו מרשות לרשות ולא נהנית או נהנית ולא שינתה מעל והביא אשמו וגו':

פ פירוש כיוצא בזה משאר הנאות הכוללות אכילה ולא קפיד רחמנא אפגימה אף כאן כיון שלא הזהיר רחמנא אלא על האוכל וכיוצא בזה ולא על הפגימה שאם לבש כסות של הקדש ונהנה בו שוה פרוטה אף על פי שלא פגם שוה פרוטה יהא מעל תלמוד לומר תמעול מעל ריבה כלומר אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף על פי שנהנה לא מעל עד שיפגום כדתנן הנהנה מן ההקדש אף על פי שלא פגם שוה פרוטה מעל דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב מעל:

צ לאו דוקא ריבה דהא לאו מרוביא דרשינן אלא מדאקשיה לעבודת כוכבים דכתיב ביה מעילה וימעלו באלהי אבותם ומה עבודת כוכבים דאית ביה שינוי דעד עכשיו קודם שהשתחוה לה היתה ברשותו ומותרת בהנאה ועכשיו נשתנה רשותה ונכנסה ברשות עבודת כוכבים ונאסרה בהנאה שזו היא פגימה והיינו ריבה שהכתוב ריבה לה על ידי היקשא זו אף כאן אם הוא דבר שדרכו לקבל פגם אף אם נהנה לא מעל עד שיפגום רא"ם:

ק פירוש שבשר קדשים קלים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה אין להם מעילה מפני שאינה מיוחדים לשם לבדו רק שאינן נאכלים אלא לפנים מן החומה והותרו להדיוט לאוכלן וכן בשר חטאות ואשמות קודם זריקה מועלין בהן אבל לאחר זריקה אין מועלין בהן כיון שהותרו לאוכלן לכהנים:

ר עיין לעיל בפרשת ויצא על פסוק ואילי צאנך וכו':

ש הודיענו בזה שפירש בערכך הוא שוויין ולא הערכה ממש. שאינו נופל פה לשון הערכה ושומא אלא שוויין:

נפש כי תמעל מעל וגו' עד סוף הסדר. עתה יזכור הכתוב דיני האשם והוא מה שיחטא האדם בשוגג ואינו יודע בבירור ששגג וחטא אבל הוא מסופק אם שגג אם לא ועל כן חייבו הכתוב שיביא קרבן אשם תלוי שלהיותו מסופק אם חטא אם לא קראו את האשם ההוא תלוי. והנה זכר בזה דינים ראשונה נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' רוצה לומר שעשה בגידה בקדשים שהיה לו להשמר שלא יאכל מלחם אלהיו וקדשיו ולכן השגגה בזה תחשב מעל. וחייבו שיביא אשם איל ר"ל גדול מן הצאן והוא הזכר ושיהיה תמים ולא בעל מום וכדי שלא יקל בזה צוהו שיהיה האיל ההוא נערך כסף שקלים בשקל הקדש רוצה לומר שלכל הפחות יהיה ערכו שקלים שמעוט רבים שנים. והם שני שקלים בשקל הקדש כי היו האילים יקדים מאד במדבר ואת אשר חטא מן הקדש ישלם והוא מה שאכל ונהנה מן הקדשים ולפי שלא יקל בתשלומין צוה וחמישיתו יוסף עליו כאלו תאמר שאם אכל שוה חמשה שקלים ישלם אותם ועוד ישלם חמישיתו שהוא שקל אחד. ונתן לכהן רוצה לומר ואותו החמישית הנוסף על הקרן יתן אל הכהן אבל לא הקרן. שהנה יחזור אותו לבעליו וזהו הנקרא אשם מעילות. והנה חייב הכתוב להקריב עליו איל לפי שלחומרת החטא שאכל מקדשי השם היה ראוי שיגדל ענשו בהקריבו איל תמים. ואחר שזכר אשם מעילות זכר אחריו אשם תלוי והוא אמרו. ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ולא ידע ואשם ונשא עונו רוצה לומר שיש בו צד העלם וצד זדון כי הנה אמרו ונשא עונו משמע שהזיד כגון שהיו לפניו אסור ומותר ואכל ולא ידע באמת אם אכל האסור או המותר ונקרא תלוי ונחשב לו לאשם לפי שלא נזהר ממעשיו וע"ז חייבו גם כן להקריב איל תמים באותו ערך שזכר ומאשר אמר והוא לא ידע ונסלח לו מבואר שזה הוא אשם תלוי שאם ידע שחטא היה חטאת ולא אשם. ולפי שיוכל אדם לומר אם לא נודע שחטא למה נתחייב קרבן מפני זה אמר עוד אשם הוא אשום אשם לה' כי הוא יודע שחטא ולכך הוא ראוי שיקריב קרבן איל. והנה לא זכר בזה שישלם קרן וחומש לפי שהוא בדברים שבין אדם למקום במותר או באסור ואין שם לא קרן ולא חומש. ואחרי שזכר מיני האשמות האלה בדבור בפני עצמו הביא דבור אחר בדיני ממונות והוא אמרו וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' רוצה לומר שנשבע בשמו לשקר וכחש בעמיתו אם בפקדון שלא בפני עדים ואם בתשומת יד רוצה לומר הלווה לו מעות המושמים מיד אל יד. או הגזל שחמסו בכח אנסות או עשק את עמיתו בחוזק או שהטעהו בחשבונו או שמצא אבידתו והיה מחוייב להשיבה לבעליו מן התורה והוא לא עשה כן כי כחש בה. הנה כאשר יהיה נשבע על אחת מכל אלה ודומיהם בזדון הוא לא בשגגה כי אין שגגה בזה ראוי שישיב את הגזלה או העושק או הפקדון או את האבידה וישלם אותו בראשו לבעלים והחמישית ג"כ נוסף על הקרן יתנהו לו ביום אשמתו ר"ל שיתן אותו לבעל ביום שיבא להתכפר על אשמתו. ועוד יביא את אשמתו לה' מפני שמעל בשבועה. והנה אמר עוד על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה רוצה לומר שאם כחש ונשבע למאה בני אדם צריך להביא מאה אשמות להתכפר בהם. הנה אם כן היה הדבור האחרון הזה מיוחד לדיני ממונות שיש בהם שבועה והכחשה נעשה בזדון לא בשוגג ולכן בא בדבור בפני עצמו: