ויקרא ג, יב

וְאִם מִן בְּנֵי עִזַיָא קֻרְבָּנֵהּ וִיקָרְבִנֵהּ קֳדָם יְיָ

וְאִין מִן בְּנֵי עִיזָא קוּרְבָּנֵיהּ וְיַקְרִיבִינֵיהּ קֳדָם יְיָ

ואם עז קרבנו הזכיר המין אם ממין העזים קרבנו כדעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא ג׳:י״ב) שאמר מן בני עזיא וכן מה שאמר בעולה (ויקרא א׳:י׳) מן הכשבים או מן העזים ממינם ועל דעתי לא יקפיד לשון הקדש בשם הבהמות כי ברובם שם אחד לזכר ולנקבה כגמל וחמור ושפן וארנבת וחזיר ובעופות יונה ותור וגם במינים אשר להם שמות לזכר ולנקבה כגון שור ופרה כשב כשבה תיש ועז לא יקפיד ואמר שה ושור לנקבה כענין שכתוב (ויקרא כ״ב:כ״ח) ושור או שה אותו ואת בנו והוא בפרה וכשבה בלבד כדעת האומר אין חוששין לזרע האב (חולין עח) וכן מן העזים זכר תמים יקריבנו (ויקרא א׳:י׳) מן התישים ואם עז קרבנו זכר או נקבה וכן ואם לא תגיע ידו די שה (ויקרא ה׳:ז׳) כשבה או שעירת עזים:

ואם עז. ממין העז זכר או נקבה כמשפט הכבש ובבן הבקר לא הזכיר האליה כי אם בכבש כי האליה בעז ובשור קטנה ועוד כי הכבשים שהן בארץ ישראל יש להם אליה גדולה וזה דבר ידוע:

ואם עז קרבנו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל חדוש שנתחדש בה ולפי שלא תהא העז טעונה דין האליה הפסיק הענין ושנה בו.

ואם עז קרבנו. כתב לעז פרשה בשלמים בפני עצמה, בשביל שאין בה דין אליה, כדתניא דבי ר' ישמעאל: כל פרשה שנשנית, לא נשנית, אלא מפני חדוש שנתחדש בה:

ואם עז וגו׳. בתורת כהנים אמרו: הפסיק הענין שלא תהא העז טעונה אליה, עד כאן. וצריך לדעת במה הפסיק הענין. ובעל קרבן אהרן פרש ממה שהיה צריך לומר ״ואם עז״ ואמר ״אם עז״. ודבריו שוגג הם כי ״ואם עז״ כתיב.

והריב״א (תוספות פסחים צו:) פרש, מדלא כלל אותו בהדי כבש כו׳ ולא שנה בו כלום וכו׳. והדברים פשוטים אצלי שכונת התנא הוא לצד כי מצינו שאמר הכתוב בפרשת עולה ״ואם מן הצאן וגו׳ מן הכבשים ומן העזים״ (ויקרא א:י), וכאן בפרשת שלמים הפסיק הענין ואמר ״מן הצאן״ בתחלה ואחר כך חזר לפרט דין העז בפני עצמה, לומר שיש בו דין חדש.

ומה שלא אמר ״אם עז״, הא למדת שהוא סמוך על ענין ראשון בכל פרטי דינים הרשומים באמרו זבח שלמים זכר ונקבה וגו׳, כי רבים הם, כלם ישנם בשלמי עז, ולא נפסקה פרשת עז אלא לאליה, והטעם לפי שחזר הכתוב לפרט כל פרטי החלבים והשמיט האליה, הרי זה מגיד שאליה הפסיק בין עז ובין כבש.

ודע שלא הצרך למעט האליה אלא בעז, אבל בבקר הגם שאמר ״ואם כבש״ וערבינהו קרא לא הצרך למעט אליה, והטעם כי על כל פנים אליה דבקר אינו דומה לאליה דצאן ולא מקריא אליה, ולזה הגם שמערב הכתוב שני דינים יחדיו ״ואם מן הצאן״ לתן האמור של זה בזה, היינו בדבר שישנו במציאות, אבל אליה לצד שאין אליה של בקר קרוי אליה, מנין לנו לרבותה דאצטריך קרא למעט, ולזה הגם שלא מעטה הכתוב אמרו בתורת כהנים שאין בה דין אליה, ודוקא בעז לצד שרשם ואמר ״ואם מן הצאן״ ועז צאן מקרי, וסלקא דעתך אמינא שעל שניהם אמר הכתוב האליה, לזה הצרך הכתוב לחלק ולומר ״אם כשב אם עז״ וגו׳: