ויקרא כז, כג

וִיחַשֶׁב לֵהּ כַּהֲנָא יָת מִנְיַן פֻּרְסָנֵהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וְיִתֵּן יָת פֻרְסָנֵהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ

וִידַיֵיק לֵיהּ כַּהֲנָא יַת סְכוּם דְמֵי עֲלוֹיֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבְלָא וְיִתֵּן יַת עֲלוֹיֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ

וְיַחְשִׁיב לֵיה כַּהֲנָא יַת אַפְרָשׁוּת עִילַוֵּיהּ עַד שַׁתָּא דְּיוֹבְלָא וְיִתֵּן יַת אַפְרָשׁוּת עִילַוֵּיהּ בְּיוֹמָא הָדֵּין קוֹדֶשׁ לִשְׁמָא דַּיְיָ:

מכסת. כמו מכסת נפשות:

ביום ההוא. אין הפי׳ ביום שהקדיש אלא ביום שהוא פודה יתן במזומן ולא יזקוף בהלואה. וכדאיתא בב״מ דנ״ז ב׳ אילימא דאוזפי׳ כו׳. והיינו דמסיים הכתוב טעמו של דבר דבעינן דוקא ביום ההוא משום שהוא קודש לה׳ שהרי חל על הפדיון שם קודש. וא״א לחול אלא על בעין ולא על מלוה: