ויקרא כז, כב

ואם את שדה מקנתו וגו'. חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחזה ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הצרך לומר לאשר לו אחזת הארץ (פסוק כד), מירשת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:

וְאִם יָת חֲקַל זְבִינוֹהִי דִי לָא מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדֵשׁ קֳדָם יְיָ

וְאִין יַת חֲקִיל זְבִינוֹי דְלָא מִן חֲקִיל אַחְסַנְתֵּיהּ יַקְדִישׁ קֳדָם יְיָ

וְאִין יַת חֲקַל זְבִינֵיה יַקְדִישׁ לִשְׁמָא דַּיְיָ:

אשר [לא] משדה אחזתו. לרבות קונה שדה מאביו והקדישו ואחר כך מת אביו:

אשר לא משדה אחוזתו. אשר לא שדה מיבעי. ובאמת כל עיקר דברים אלו מיותר ונדרש בת״כ ובגמרא. ולפי הפשט בא לאפוקי שדה מקנה שהיא שדה אחוזתו. כגון ראובן מכר שדה אחוזה לשמעון וא״א לגאול בע״כ אלא בשלימות ולא לחצאין. אבל אם לא השיגה ידו אלא למקצת ומש״ה אפשר שלא רצה הקונה להשיב השדה בתורת גאולה שיהא כחשבון דמי המכירה אלא באיזה סך שרצה הוא נמצא היא שדה מקנה אבל מכ״מ היא באמת משדה אחוזתו. פי׳ מקצת שדה אחוזה שמכר. מש״ה מפרש המקרא דאע״ג שהוא שדה מקנה מכ״מ אין לה דין שדה מקנה לענין זה: