ויקרא כז, יז

אם משנת היבל יקדיש וגו'. אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד:

כערכך יקום. כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:

אִם מִשַּׁתָּא דְיוֹבֵלָא יַקְדֵשׁ חַקְלֵהּ כְּפֻרְסָנֵהּ יְקוּם

אִין מִשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יִקְדַשׁ חַקְלָא הֵי כְּעִילוֹיֵיהּ יְקוּם

וְאִין משַׁתָּא דְּיוֹבְלָא יַפְרֵשׁ חַקְלֵיהּ כְּעִילַוֵּיהּ יְקוּם:

אם משנת היובל. בעצם השנה:

אם משנת היובל. פרש״י אם משעברה שנת היובל והוא כשמואל בערכין דכ״ד ולא כרב דאמר המקדיש ביובל קדשה. וכן פסק הרמב״ם כשמואל. ואע״ג דלפי הנראה בסוגיא שם תליא במחלוקת דר״י ור״ש ביוצא ביובל לכהנים אם נותנים דמים. ושמואל כר״ש ס״ל והרמב״ם פסק כר״י א״כ יש לפסוק כרב. וגם מצד הסברא יש לפסוק כרב דהקדש מיקרי איסורא ולא ממונא. מכ״מ עיקר הפסק תלוי במחלוקת ר״י וחכמים בחשבון היובל אם שנת חמשים עולה לכאן ולכאן או היובל הוא חמשים שנה שלימות. שהרי דבר זה ידוע דנחשב סלע ופונדיון לשנה. והוא סת״מ ומקובל. ולמ״ד שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ע״כ צ״ל דהמקדיש ביובל קדוש. מש״ה החשבון שפיר מ״ט שנים. דאי אינו קדוש א״כ החשבון אינו אלא מ״ח שנה ומגיע סלע ושני פונדיונין לשנה. ולהיפך לחכמים דס״ל דחמשים שנה שלימות ביובל ע״כ המקדיש ביובל אינו קדוש דאי נימא דקדוש אינו מגיע אלא סלע לשנה. והרמב״ם פסק כחכמים לענין חשבון היובל מש״ה פסק כאן כשמואל:

ב ופירוש יהיה במקום יקום, מפני שכוונת הכתוב על הנתינה לא על שיקום ביד מי שהוא עומד ומלת יקום לא תסבול ענין נתינה פירש מלת יקום יהיה מפני שזאת המלה תסבול שיהיה בקיומו או שיהיה השיעור שיתן שהוא מענין נתינה: