ויקרא כז, טז

והיה ערכך לפי זרעו. ולא כפי שויה אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שוה, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזרת הכתוב. והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:

וְאִם מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּהּ יַקְדִישׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי פֻרְסָנֵהּ לְפוּם זַרְעֵהּ בַּר זְרַע כּוֹר שְׂעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סִלְעִין דִכְסָף

וְאִין מִן חֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ יִקְדַשׁ גְבַר קֳדָם יְיָ וִיהֵי עֲלוֹיֵיהּ כְּמִיסַת זַרְעֵיהּ אֲתַר דְמִזְרַע בֵּית כּוֹר שְעוֹרִין בְּחַמְשִׁין סַלְעִין דִכְסַף

וְאִין מֵחֲקַל אַחֲסַנְתֵּיהּ יַפְרִישׁ גְּבַר לִשְׁמָא דַּיְיָ וְיֶהֱוֵי עִילַוֵּיהּ לְפוּם זַרְעֵיה זְרַע חוֹמֶר דִּשְעוֹרִין:

ואם משדה אחזתו. שיירש עם ישראל:

חמר שעורים. וכתוב כי עשרת הבתים חומר ושם כתוב האיפ׳ והבת והנה זרע איפת שעורים בחמשה שקלים וזו גזרת המלך כדמי העבד:

זרע חומר שערים וגו׳. והנה יש להסביר טעמא דהאי דינא אע״ג שמכ״מ חק הוא שהרי אין נ״מ בין פרדסות סבסטי בין חולת המחוז כדתנן בפ״ג דערכין מכ״מ ה״ז ככל חוקי התורה שעיקרן בטעם והפרטים חקה כמש״כ הרמב״ן כ״פ. וע׳ תוס׳ פסחים ד״ל ע״ב בד״ה התורה. ונראה משום דגזרה התורה שאם לא יגאל המקדיש ומכרה לאחר יוצאת לכהנים ביובל. וא״כ אין כדאי להקונה להשביחה שהרי לא יטול מן הכהנים את השבח. כמו המוכר שדה אחוזה שמקבל השבח מן הבעלים כמש״כ לעיל כ״ה כ״ח. וא״כ אין כדאי לאדם לפדות מן הקדש אלא באופן שלא יעבדה מש״ה איננה שוה אלא בזרע שעורים שא״צ עיבוד רב. וממילא אפילו כשהבעלים גואלין א״צ ליתן יותר רק החומש. שהרי אין לה שווי ביותר לשום אדם מש״ה בשדה מקנה קי״ל כחכמים דפודין בשוויה משום שאם ישביח הפודה שמין לבעלים:

א פירוש לפי זרעו לפי כמות הזרע שיוכל לזרוע בה דהיינו לפי גודלה לא לפי שויה שאם היתה גדולה שיכול לזרוע בה חומר שעורים אף על פי שהיתה זיבורית נותן ערך הכתוב בפרשה: