ויקרא כז, טו

וְאִם דְאַקְדֵשׁ יִפְרוֹק יָת בֵּיתֵהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף פֻּרְסָנֵהּ עֲלוֹהִי וִיהֵי לֵהּ

וְאִם דֵין דְמַקְדִישׁ יִפְרוֹק יַת בֵּיתֵיהּ וְיוֹסֵף חוֹמֶשׁ כְּסַף עֲלוֹיֵיהּ עֲלוֹי וִיהֵי דִילֵיהּ

וְאִין דִּי דְאַקְדִישׁ וגו'. חוֹמֶשׁ כְּסַף עִילַוֵּיהּ עֲלוֹי וִיהֵי דִּידֵיהּ:

ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית. וכן במעשר שני ובשדה הקדש ובבהמה בעלת מום, וטעמא לפי שדרך בני אדם שמקדיש ופודה הקדשו או מעשר ופודה מעשרו, שהוא מורה היתר ומזלזל לנפשיה ואומר הכל משלי אם אתן כך, לפיכך אמרה תורה שיוסיף חמישית על האומד, אבל בהקדש לא מצינו כתוב שאם הקדיש מטלטלין שצריך להוסיף חומש אם פודן, ולפי שלא הקפיד הכתוב על דמיהם, אמר שמואל: הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל:

המקדיש יגאל. תיבת המקדיש מיותר שהרי לשון גאולה אינו אלא במי שהיה שלו מתחלה. ומש״ה אי׳ בב״מ דנ״ד א״ר המקדיש ולא המתפיס. ומזה למדנו דהקדש שני אינו מוסיף חומש. וכ״ה בבהמה טמאה למדין מבית כמש״כ הרמב״ם בהל׳ ערכין פ״ז ה״ה. אבל עדיין ק׳ אמאי אינו כתוב הכי בבהמה הקודם. ותו למאי חזר וכתב הכי גם בשדה במקרא י״ט המקדיש אותו. הרי נלמוד מבית. אלא נראה דמזה למד רבא עוד בכ״מ דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. וא״כ משכחת שם גאולה במי שהיה משועבד לו והקדישה בעלים ופקע שעבודו של זה וס״ד שאם המלוה פודה מן הקדש בשוה דינר ה״ז חייב חומש. מש״ה כתיב המקדיש דיקא. אבל בבהמה לא חל עליה שעבוד כפרש״י ב״מ דט״ז משום דמתחלה לא סמך על דבר שיכול להבריח. אע״ג דמכ״מ משכחת שעבוד גם בבהמה כגון שעשה שורו וחמורו אפותיקי וכפרש״י בב״ק ד״צ לשיטתו דרבא מיירי דיקא בקדשי מזבח. מכ״מ זה אינו מצוי כמו בבית ושדה :

והיה לו. מיותר וכמו בבהמה טמאה במקרא י״ג. והוא דבהמה טמאה שהקדישה עומדת ברפתו כמו שהיה אלא שאינו משתמש בה משא״כ בית מיד שהקדישה מחויב לצאת ממנה באותו רגע עד שיגאל ושוב היה לו: