ויקרא כז, יא

ואם כל בהמה טמאה. בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחלין בפדיון אלא אם כן הממו:

וְאִם כָּל בְּעִירָא מְסָאָבָא דִי לָא יְקָרְבוּן מִנַהּ קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקִים יָת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא

וְאִין כָּל בְּעִירָא מְסָאֲבָא דְלָא יִקְרְבוּן מִינָהּ קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ וִיקֵם יַת בְּעִירָא קֳדָם כַּהֲנָא

וְאִין כָּל בְּעִיר מְסָאָב דְּלָא יִקְרְבוּן מִנֵיהּ קָרְבַּן לִשְׁמָא דַּיְיָ:

ואם כל בהמה טמאה - של קדש שהוקדשה לקרבן ונעשה טמאה בעלת מום.

והעמיד את הבהמה לפני הכהן - ויביא בדמיה קרבן.

ואם כל בהמה טמאה פירש״י בבעלת מום הכתוב מדבר ובמום קבוע שהרי כתיב אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר.

בהמה טמאה. הוא בע״מ כפרש״י וכמבואר בת״כ וגמרא מנחות ר״פ י״ב דבבע״מ הכ״מ או אינו אלא בהמה טמאה ממש כשה״א ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור כו׳. ועדיין לא נתבאר מנלן דמיירי רק בפסול בע״מ ולא בכל פסולי מזבח כמו רובע ונרבע ועוד ונראה דלשון אשר לא יקריבו וגו׳ משמע שהוא בלאו דלא יקריבו. [כמו דמפרש בשבת דס״ט אשר לא תעשינה עד שישגוג בלאו]. ואין אזהרה בלאו אלא בע״מ. ואפי׳ אתנן זונה ומחיר כלב דכתיב לא תביא. מכ״מ בלשון לא יקריבו לא כתיב אלא בבע״מ. הן אמת אי היינו יכולין לפרש טמאה ממש. לא היינו משגיחים ע״ז הדיוק ולא היינו מוציאים המקרא מפשטא. אבל השתא שבע״כ אנו מוציאים מן הפשט אנו מדייקים כמש״כ. והא ודאי א״א לפרש טמאה ממש היינו טומאת מגע. דזה אינו אלא לאחר שחיטה. וא״כ אינו בהעמדה ובקרא כתיב והעמיד. [וממילא אפי׳ שארי קדשי המזבח כמו מנחות ונסכים שנפסלו אין להם פדיון אפי׳ נטמאו. אע״ג דלא שייך בהם מצות העמדה כלל. מכ״מ אחר דלא כתיב פדיון אלא בבהמה. ובבהמה אין פדיון אחר שחיטה. משום דבעינן העמדה א״כ לא מצינו פדיון אחר שנתקדש בכלי שרת. ממילא בכל קדושת מזבח אין פדיון אחר שנתקדש בכל״ש. ובדברים אלו יתיישב הסוגיא דמנחות שם עם לשון הרמב״ם ה׳ איסורי המזבח דוק ותשכח]:

ש דהוכחת רש"י מסוף הפרשה דכתיב שם ואם בבהמה הטמאה ושם אי אפשר לומר אלא שמדבר בבהמה טמאה ממש וקאי אפסוק דכאן כמו שפירש שם ואם כן שמע מינה דכאן מדבר בבעלת מום. רא"ם. אי נמי מדכתיב אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' יתירא הוא דפשיטא דאין מקריבים טמאים לה' אלא ללמד שבבעל מום הוא מדבר. נראה לי: